Previous Vitrine Displays
אסד עזי
עבודות חדשות
2025
אסד עזי | עבודות חדשות
בחנות הספרים של מגזין III יפו הוצגו שתי עבודות חדשות של האמן אסד עזי, אדום על כחול ,2025, ו -אדמה רעועה ,2025, מתוך סדרת השטיחים – פרויקט מתמשך עליו הוא עובד זה שנים רבות. בעבודות אלו משלב עזי בין שטיחים עממיים לבין שפה חזותית השואבת השראה מן האמנות המודרנית – מחווה לאמנים כמו מארק רותקו ולוצ’יו פונטנה. השטיח משמש עבורו מרחב של זהות, זיכרון ופיוט חזותי, מקום שבו נפגשים חומר, צבע ורוח.
על עבודתו אומר עזי:[1]
“אני צייר שמתפלל דרך הציור שלי… אני משתמש באיכויות מסוימות של השטיח – בעיקר בקומפוזיציה שלו, המחלקת את הבד למסגרת ולתוכן. בניגוד לשטיח המסורתי, אני בונה מחדש את המסגרת וממלא אותה בתוכן שונה. למעשה, אני יוצר איקונה חילונית.”
[1] מתוך ראיון של אסד עזי עם חיים מאור. הראיון נערך בשיתוף שרית שפירא ופורסם בכתב העת “סטודיו”, גיליון מס’ 11, מאי 1990, עמ’ 23-18
__________________
אסד עזי נולד בשפרעם בשנת 1955, חי ועובד ביפו. בוגר תואר ראשון באמנות מאוניברסיטת חיפה ולימודי תואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. עד שיצא לגמלאות לימד עזי באוניברסיטת חיפה ובמדרשה לאמנות, בית ברל.
עבודתו של עזי מושפעת משאלות של זהות אישית, אנושית ופוליטית, ונובעת מהתלבטויות סביב זהותו כאינדיבידואל החי בין עולמות. יצירתו נוגעת במתח שבין ערביות לישראליות, ומבטאת את הניגוד התרבותי, הערכי והסגנוני שבין מזרח למערב.
עזי הציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות, ביניהן במוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון חיפה לאמנות ומוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. הוא זכה בפרס עידוד היצירה של משרד התרבות, בפרס יד ליעד מטעם נשיא המדינה, בפרס רוטרי, ובפרס מפעל חיים של משרד התרבות.
צילומי הצבה: דניאל חנוך.
יאן טיכי
Marginal Notes on Israel
2023
החל מ 2007 חוקר יאן טיכי, אמן ומרצה לאמנות ב – School of the Art Institute of Chicago את עבודתה וסיפור חייה של לוצ’יה מוהולי (1894-1989), צלמת יהודייה שנולדה בפראג. טיכי, יליד פראג בעצמו, מנהל דיאלוג עם מורשתה של מוהלי, ומנסה לברר את החסרים בהיסטוריה האישית והמקצועית שלה. בשש השנים האחרונות הוא עובד כאוצר, מעצב ואמן בשיתוף עם עוד שתי אוצרות, על תערוכה מקיפה העוסקת בעבודתה ובחייה של מוהולי, שתוצג ב- 2024 בKunsthalle Praha, בעיר בה נולדו וגדלו שניהם .
בין השנים 1923 ו 1928, לאחר שנישאה ללסלאו מוהולי-נאג׳, אמן ואחד מהמאסטרים של בית הספר באוהאוס היתה מוהולי חלק מהצוות שהקים את בית הספר, ובין היתר תיעדה את הארכיטקטורה, התוצרים והצוות של הבאוהאוס בוויאמר ולאחר מכן בדסאו. ב 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, מספר שנים אחרי שחזרו בני הזוג לברלין ונפרדו, נאלצה מוהולי לעזוב את גרמניה בבהילות כשהיא משאירה מאחור את כל רכושה, כולל תשלילי הזכוכית של התצלומים האלו. במהלך מלחמת העולם השנייה אבדו עקבותיהם של תשלילי הזכוכית. מאוחר יותר גילתה מוהולי שנעשה בהם שימוש ללא קרדיט לעבודתה, ושבמהלך השנים הם יוחסו למי שנתנה בו אמון, וולטר גרופיוס, המנהל הראשון של בית הספר של הבאוהאוס. תוך כדי שהיא ממשיכה לחקור את ההיסטוריה של האמנות והצילום, לצלם, לערוך ולתעד, והופכת למומחית לתיעוד במיקרופילם, מוהולי המשיכה להאבק במשך שנים כדי לקבל את ההכרה שהגיעה לה וכדי להחזיר את התשלילים לרשותה. מתוך 570 תשלילים שהשאירה בברלין, כולם מתועדים ברישום שלקחה איתה, הצליחה מוהולי לאתר ולהחזיר לרשותה 240 בלבד. כחלק ממחקרו הצליח טיכי בשנים האחרונות למצוא 20 תשלילים נוספים שלה בעזבונו של מוהולי-נאג’.
לפי ההיסטוריה המקובלת והמסופרת, ביקרה מוהולי בישראל בשנת 1956 ושני צילומים שלה, השמורים בארכיון הבאוהאוס בברלין, ושהדפסות שלהם מהוות חלק מהעבודה ”Marginal Notes on Israel, מיוחסים לביקור הזה. אבל, מעיון מעמיק בדרכונים של מוהולי, שגם צילומים שלהם מציג טיכי כחלק מאותה עבודה, עולה תמונה אחרת. טיכי לומד מהדרכונים שתי עובדות חשובות. הראשונה, שביקורה של מוהולי באזור ב 1956 נערך בחלק המזרחי של ירושלים, שהיה באותן שנים חלק מירדן, כך שאותם שני הצילומים, הידועים גם כשני הצילומים האחרונים שצילמה אי פעם צולמו למעשה בירדן ולא בישראל. בנוסף הוא לומד כי ב 1966 ביקרה מוהולי בישראל, למשך חודש, ביקור שלא הוזכר מעולם, לא על ידה ולא באף מחקר קודם שנעשה עליה.
מתוך הכרותו העמוקה עם עבודתה מניח טיכי שמוהולי התכוונה להשתמש בצילומים שצילמה ב 1956 כדי להציע הצעה לספר, כפי שעשתה בהזדמנויות אחרות עם צילומים שצילמה ברחבי העולם. טיכי, שהגיע לישראל מצ׳כוסלובקיה ב 1995 ומאז 2007 פועל בשיקגו, ניצל ביקור קצר בישראל, והשתמש בפיסות מידע חסרות בסיפורה של מוהלי כדי ליצור הצעה משלו לספר אמן, תוך התייחסות ליחסיו עם המקום דרך נקודות המבט שבהן השתמשה מוהולי כשצילמה בישראל לפני 67 שנים, והנושאים שעסקה בהם – צילום, תיעוד, כתיבה, פורטרטים נשיים וארכיטקטורה. ספר האמן מורכב מ 20 לוחות זכוכית, אותו מספר של תשלילי הזכוכית של מוהולי שעלה בידיו של טיכי למצוא. הלוחות זהים במידותיהם (18*24 ס”מ) ללוחות הזכוכית בהם השתמשה מוהולי. טיכי משתמש בזכוכית כמצע, עליו הוא מציג בין היתר צילומים של מוהולי ושלו, פורטרט של מוהולי שצילם ג׳ורג׳יו הוך, תיעוד הדרכון שלה, פוטוגרמות ופילם. שמו של ספר האמן, ׳Marginal Notes on Israel׳, גם הוא מחווה למוהולי שבשנת 1972 פרסמה ספר בשם ׳Moholy-Nagy: Marginal Notes, Documentary Absurdities׳, שחושף את התפיסות השגויות בקשר לעבודתו של מוהולי-נאג׳.
בנוסף ניתן לרכוש בחנות הספרים של מגזין III יפו את הספר: Ascendants: Bauhaus handprints collected by Laszlo Moholy-Nagy אותו פרסם טיכי יחד עם החוקרת ד”ר רובין שולדנפריי ב IIT press, וקשור בקשר הדוק לנושאים המעסיקים את טיכי בעבודה על מוהולי.
צילום הצבה: דפנה אמירה
מיכאל ליאני
N/A
2023
Negative injekt, 111 X 108 cm
14.3.2023 – 14.7.2023
העבודה החדשה שמציג מיכאל ליאני בויטרינה של מגזין III יפו ספרים, N/A, היא צילום שבו ארבעה אובייקטים בלבד. שתי ידיים ושתי שרשראות תפילה, בקצה כל אחת מהן תלוי לוגו שניתן לזיהוי עוד טרם נקלט הדימוי עצמו. נייק/אדידס. באמצעות ארבעה אלמנטים בלבד חושף ליאני אוסף של אפשרויות לבחון דרכם את העולם שסביבנו. שחור/לבן, מזרח/מערב, קודש/חול, אמנות/צרכנות. בעזרת הומור הוא דוחף אותנו, הצופים, מחוץ לאזור הנוחות שלנו, ומבקש מאיתנו לבדוק עד כמה באמת, אם בכלל, אנחנו שוקלים את הבחירות אותן אנחנו עושים יום יום.
דנה יואלי
מבעד לזכוכית האפלה
27.10.2022 – 3.2.2023
למרות שדי במבט חטוף במבעד לזכוכית האפלה, עבודתה של דנה יואלי כדי להבהיר שמדובר בסצנה תיאטרלית דמיונית, או אולי במודל או בתעתוע מסוג אחר המשלב את שני אלה, העין לא מפסיקה לבקש סדר, ליצר הגיון. המבט מקפץ בניסיון נואש לחבר בין חלקי הריסות מהפרתנון, המונחות על חורבות של עמודים דוריים וקורינתיים, לבין קטע קיר בטון ברוטליסטי מודרני. האימה נובטת כשלצד ההריסות מגלה הצופה כמה אצבעות בגודל טבעי ואף מפוסל קלאסי בקנה מידה אמיתי, לצד שכפול מיניאטורי של סוס אלגין, אותו סוס שקיבל את שמו לא ממי שיצר אותו אלא דווקא מלורד אלגין, מי שתלש אותו ממקומו בפרתנון, והוביל אותו אל אוסף ה- British Museum.
לתוך ריבוע בגודל 130 סנטימטר רבוע ושם בן שלוש מילים מצליחה יואלי להכניס שלל רפרנסים תרבותיים מתקופות שונות ומתחומים שונים, החל מתיאטרון וקולנוע דרך אמנות פלסטית וארכיטקטורה, ובאותה נשימה להוציא את כולם מתוך ההקשר שבו אנחנו רגילים לראות אותם. כשסרט של ברגמן חולק במה עם הריסות מקדשים יוונים ואצבע שמפנה אל נזקי הקולוניאליזם, מכריחה אותנו יואלי להתאמת עם שאלות בנוגע בקשר לזהותם של הכוחות השולטים בנרטיבים המסופרים דרך נכסי התרבות הללו. את העבודה חותמת יואלי במילים ״לטעות זה אנושי״, ומה שיכול היה להיקרא כנחמה מרגיש בעיקר כמו האשמה.
רוני פקר
Zero Separation
7.7.2022 – 23.9.2022
כציירת רוני פקר בוחנת את השימוש בצבע כחומר (paint) אל מול השימוש בצבע כצבע (color) והשאיפה להציג את השפע הקיים בשני אלו על משטח שטוח.
עבור המיצב Zero Separation, בוויטרינה של חנות הספרים של מגזין III יפו, פקר לוקחת צעד אחורה מהפרקטיקה הצבעונית שלה כדי לגלות מחדש את פני השטח שמתחת לצבע. במקום מברשת היא עובדת עם מגהץ על הקנבס הגולמי, עם ונגד תכונות הבד, ומבקשת ליצור עבודה שיש לה גם פנים וגם אחור. פקר מעולם לא השתמשה בצבע האדום בעבודתה, אבל כאן היא מבקשת לאמץ את האדום של פולי אפפלבאום*. היא עושה זאת באמצעות קו דק אחד בקצה הקנבס, תפר אדום שבו היא משתמשת כדי לקבוע גבול. ועדיין, פקר התגעגעה לצבע. למרגלות הקנבס היא מניחה עור של צבע, משטח ללא משטח. הקנבס הניצב ועור הצבע האופקי הן שתי יצירות נפרדות, אך הפרדה אמיתית ביניהן אינה אפשרית. על גבי עור הצבע האדום, מציבה פקר פסל פימו בצורת עיגול.
“And, just as the outside of a Cube is a Square, so the outside of a Sphere presents the appearance of a Circle.” (Flatland, Edwin A. Abbott, p 65).
*התערוכה של אפפלבאום Red Desert, Red Mountain, Red Sea מוצגת בימים אלה במגזין III יפו, מעבר לרחוב מחנות הספרים.
סיון לביא
לב המזל שלי
21.4.2022 – 11.6.2022
סיון לביא תוהה איך היא יכולה לפתוח מרחב לקהל, להעניק לו חוויה של תחושת מרחב ונשימה. צבע ועיגולים הם חלק מהתשובה שלה. קצב ומקצב של עיגולים צבעוניים בוהקים המרחפים בתוך ריק לבן יוצרים תנועה עבור הקהל אותו היא מדמיינת, כמו תווים מוזיקליים, משקפים אושר בעבורו, ומאפשרים לו מקום לריקוד פנימי. כך היא מייצרת עולם אחר, מימד חופשי, צבעוני וזורם יותר מזה שאנחנו כבר מכירים.
רענן חרל״פ
באסה
עץ משומש, 2021.
20.1.2022 – 11.4.2022
רענן חרל”פ תולה באוויר כדורגל מעץ. אי אפשר לשחק בו, והוא תלוי במיקום שכדור לא יכול היה להישאר בו הוא כל האפשרויות הבלתי-אפשריות; כל התקוות שנכזבו. חרל”פ קורא לעבודה באסה, על שם השלולית הגדולה שהייתה נקווית בימי החורף של ילדותו באזור אצטדיון בלומפילד, ו גרמה לביטול משחקי הכדורגל, למגינת ליבם של השחקנים והאוהדים. היום מוצגת העבודה ברחוב עולי ציון 17, בדרכם של אוהדי הכדורגל לאצטדיון בלומפילד המחודש. גשם כבר לא יבטל את המשחק, אך התקוות עדיין תלויות באוויר.
עוד מילדות התפעל חרל”פ מהאפשרות לייצג גופים תלת-ממדיים בדו-ממד. בעבודות קודמות הוא הציג בורות מיושרים[1] ושולחנות שטוחים[2], ייצר אשליות ותעתע בתפיסת המרחב. אבל כאן הוא מבצע מעשה הפוך: הוא בונה מחדש את הגוף הגיאומטרי של הכדורגל מתוך הדו-ממד של שאריות קרשי בניין, החומר המועדף עליו. 20 משושים ו-12 מחומשים משמשים אותו כדי להקים לתחייה את הכדור, שמצליח לאחות את צורות העץ השטוחות לכדי פלא מתמשך ומושא בלתי נדלה של תשוקה.
[1] בור, 2011
[2] שלחן, 2013
