Fallback ALT text goes here

View of Barricades, Magasin III Jaffa, Tel-Aviv Jaffa, 2023. Photo: Noam Preisman.

Fallback ALT text goes here

View of Barricades, Magasin III Jaffa, Tel-Aviv Jaffa, 2023. Photo: Noam Preisman.

Fallback ALT text goes here

View of Barricades, Magasin III Jaffa, Tel-Aviv Jaffa, 2023. Photo: Noam Preisman.

Fallback ALT text goes here

View of Barricades, Magasin III Jaffa, Tel-Aviv Jaffa, 2023. Photo: Noam Preisman.

מגזין III יפו סגור זמנית לרגל הקמת התערוכה הקרובה. עדכונים נוספים בקרוב


מגזין III יפו

עולי ציון 34
תל אביב – יפו 681313
03-9499900

שעות פתיחה

יום חמישי 14:00 – 20:00
יום שישי 10:00 – 14:00


בריקדות

אמנים: אבשלום, גסטון צבי איצקוביץ, שחר יהלום, סאהר מיעארי

״היכן שישנו כוח ישנה התנגדות, ויחד עם זאת, או ליתר דיוק, מאותו טעם, זו אינה נמצאת לעולם בעמדה של חיצוניות ביחס לכוח. […] לכן, ביחס לכוח אין בנמצא מקום אחד שהוא מקום הסירוב הגדול – נשמת המרד, מוקד כל ההתקוממויות, החוק הטהור של המהפכנות. יש רק התנגדויות בלשון רבים וכל אחת מהן היא מקרה מיוחד: התנגדויות אפשריות, הכרחיות, בלתי-צפויות, ספונטניות, פראיות, מתרפסות, אלימות, התנגדויות מתוזמרות או של איש אחד, מתוך מחשבת רווח או מתוך הקרבה עצמית, מסרבות לכל פיוס או אצות אלי פשרה״.

  מישל פוקו, ״תולדות המיניות I הרצון לדעת״, מצרפתית: גבריאל אש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ׳ 66

בריקדות, זגוגיות מנופצות, שריפה והרס הם הדימויים הוויזואליים האסוציאטיביים שמעלה המושג התנגדות. אבל התנגדות אינה עומדת תמיד בסתירה למבני הכוח. גם כשהיא פועלת נגדם היא חלק מהם, חולקת איתם שיטות, חומרים וצורות, מתקיימת בשוליהם או משכפלת אותם בתוכה. הניסיון לערער על מבני הכוח כרוך אפוא גם בפעולת ערעור פנימית; ההתנגדות לכוח היא גם התנגדות לכוח שמקונן בך – היא מאתרת את עקבותיו בתוכה, ויוצאת נגדו בפעולות מתמשכות של בנייה והתחדשות. ההווה הישראלי ממחיש זאת היטב.

העיסוק ביחסים בין התנגדות לבנייה בתערוכה זו התפתח מתוך עבודותיו של האמן אבשלום (מאיר אשל), שנולד בישראל ופעל בצרפת משנת 1987 ועד למותו בטרם עת בשנת 1993. יצירתו של אבשלום לאורך שבע שנות פעולתו כללה מבנים ודגמים אדריכליים בצבע לבן, עבודות וידאו ורישומים, ועסקה בשאלות שנגעו למקומו של הגוף בתוך המבנה החברתי והפוליטי.[1] הפרויקט האחרון והמקיף ביותר שלו, אותו כינה Cellules (תאים), היה סדרה של ששה תאי מגורים ליחיד, אותם הוא תכנן להציב בשש בירות מרכזיות ברחבי העולם. מעוצבים על פי מידותיו, בעיצוב מינימליסטי וסגפני, ובנויים מעץ וקרטון וצבועים בלבן, התאים נועדו לחקור את האפשרות של מרחב התבודדות והתבוננות פנימית השומר על קרבה לחיים בעיר. בהסבר שנלווה לתערוכה שהציג במוזיאון לאמנות עכשווית בפריס (Cells, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris), התייחס אבשלום לעבודות התאים שלו כחלק מדיאלקטיקת ההתנגדות:

״תא הוא מנגנון שמתנה את תנועותיי. עם הזמן וההרגל, המנגנון הזה יהפוך להיות הנוחות שלי… ההכרחיות של הפרויקט נובעת מתוך המגבלות המוטלות… בידי יקום אסתטי שבו הדברים עוברים סטנדרטיזציה ומיצוע… הייתי רוצה להפוך את התאים האלה לבתים שלי, שבהם אני מגדיר את התחושות שלי ומטפח את ההתנהגויות שלי. הבתים האלה יהיה אמצעי התנגדות לחברה שמונעת ממני להיות מה שאני מוכרח להיות.״

Absalon, Cellules, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris, 1993.

בתערוכה מוצגות שתי עבודות וידאו, שלדבריו של אבשלום מבטאות את אותה דיאלקטיקה[2]. את הצעה למגורים (1991), המוקדמת מבין שתי העבודות, צילם אבשלום בסביבה אבסטרקטית שבה לא ניתן לזהות את השחקן, את הפעולות שהוא מבצע או את האובייקטים בהם הוא משתמש. הוא תיאר את הוידאו כמטאפורה לאופן שבו המבנים החברתיים  ממשטרים ומכתיבים את חיי היום יום של הפרט. לעומת זאת, בסרט ההמשך, פתרונות (1992), צילם אבשלום את עצמו, בסביבה מוכרת, מבצע פעולות שגורות, ותיאר אותו כסדרה של פתרונות מוצעים לחיים עצמם, לא עוד מטאפורה. בשתי עבודות הוידאו המבנה בנוי כמרחב ביתי שמספק לגוף הגנה, ויחד עם זאת גם מגביל ומדכא אותו. זהו מבנה צר וקלאוסטרופובי, שאינו מאפשר מרווח תנועה, ובנוי בדומה למבנים שבהם פועל הכוח, אבל הוא גם המקום שמתוכו מכונן את עצמו אבשלום כאדם מתנגד וכאמן.

יחסים בין התנגדות ומבנה מופיעים גם בעבודותיהם של גסטון צבי איצקוביץ, שחר יהלום וסאהר מיעארי, שפועלים בישראל היום. עבודותיהם עוסקות בהתנגדות כתהליך שיש לבנות אותו קודם כל באופן פנימי. גבס, קרטון, ברזל ובטון הופכים בעבודותיהם למסמן כפול, הן של הדיכוי הן של ההתנגדות לו, ונבדק הגבול הדק והמתעתע בין שניהם.

בעבודה סוף דרך חברון מביא גסטון צבי איצקוביץ את סיפורם של אלפי הפועלים הפלסטינים העוברים מדי בוקר דרך מחסום 300 (מעבר רחל) משטחי הגדה המערבית לשטח ישראל. איצקוביץ אינו מצלם את הפועלים, את המחסום או את החיילים. במשך כארבע שנים, לפעמים יום אחרי יום, הוא מצלם מבנה ארעי, שאותו בונה שוב ושוב אחד הפועלים, חאמד אחמד סעב ארחים טורה, מבנה המפורק פעם אחר פעם על ידי הרשויות הישראליות, האוסרות על בנייה באזור זה ועל העברת חפצים מהגדה לישראל. חאמד יוצא למחסום כל לילה בסביבות השעה שתיים וחצי, כדי להימנע מהצפיפות הקשה והעיכובים בשעות הבוקר, ואחרי המעבר במחסום הוא ממתין במשך שעות עד שייאסף בבוקר לעבודתו. המבנה משמש אותו למנוחה במהלך שעות ההמתנה הללו. כמו חאמד שחוזר ובונה את המבנה פעם אחר פעם, חוזר גם איצקוביץ לצלם את אותו מבנה, לאחר שהפועלים נאספים לעבודה ועוזבים את השטח. בבחירתו להימנע מלצלם את החיילים והפועלים, הקרוסלות, הגדרות ושאר המולת המחסום, הוא מפנה את המבט מהמבנים הקבועים של שגרת המחסום אל ההשתקפויות שלהם בדימויים המשתנים של המבנה הארעי השעון על עץ זית.

בביוגרפיה של סאהר מיאערי הקדימה הבנייה את האמנות. מיעארי עבד כפועל בניין לפני לימודי האמנות ובמהלכם, ועד היום הוא מגדיר את עצמו כאמן-בנאי. זוהי עבורו גם התקופה שבה התגבשה זהותו כערבי פלסטיני תושב ישראל. הטכניקות, הכלים והחומרים ששימשו אותו בעבר בבנייה משמשים אותו היום בעבודות האמנות. הברזל והבטון שבאמצעותם בנה מקלטים ובתי מגורים הם החומרים בהם הוא מנכיח את הקונפליקט האישי והלאומי. העבודה الا بيت  (אלא בית) היא מבנה בצורת חדר העשוי שכבות של רשת ברזל המשמשת בשלבי הכנת קונסטרוקציה לבטון מזוין. מי שעתיד לגור במבנה לא יראה את הרשת ולא יידע על קיומה מאחורי קירות מטויחים וצבועים לבן. מיעארי מציג אותה חשופה, כשבתוכה תלויות קוביות בטון. בזמן שהרשת חושפת את הקרביים של מעשה הבנייה, זה שמוסתר בתוך תהליך ביצורו של הבית הישראלי, קוביות הבטון הן התזכורת לבתים האחרים, אלה שרוקנו מיושביהם, שנמחקו ונשכחו.

פסלי הקבר של שחר יהלום הם תבניות גבס אותן היא יוצרת מעל פסלים שהיא אוספת, דימויים אייקוניים של חיות, צמחים ודוממים. לאחר יציקת הגבס יהלום פותחת את התבנית, מוציאה את הפסל המקורי, מחזירה אותו לבעליו וחוזרת ומחברת את התבנית. כך שהפסל אותו היא מציגה הוא קבר ריק של פסל אחר. לעתים מוצג הקבר כמו שהוא ולעתים הוא משמש כמודל לבניית שריון קרמי על פי מידותיו. בתערוכה מציגה יהלום שריון קרמי של פסל איילה המיועד לגינה ממשתלה בכפר יאסיף, זוג כפפות גבס – קבר לידיה שלה, וקבר של עץ אשוח עשוי פלסטיק ועליו תוכי, תוצרת סין. כשהיא קוברת את העץ במבנה קשיח יהלום מגינה עליו ומגבילה אותו בו זמנית, ובאותה נשימה גם מצביעה על היותו דומם, שמעולם לא יכול היה לצמוח. אותה הפעולה שמנכיחה את מגבלות הדימוי משנה את יחסי הכוחות בין החי הצומח והדומם. לצד הפסלים מציגה יהלום הדפסים ידניים בהם מוצגים שלל מצבי מחיה, מיתה, קבורה וחניטה. כל הדפס בנוי כמבנה העשוי מחיים, צומחים ודוממים, באופן שמבטל את ההפרדה המקובלת בין החיים למוות, נכנע להירארכיות קיימות, מערער עליהן ומבקש לבנותן מחדש.

כרמית גלילי
אוצרת, מגזין III יפו, 2023

[1] משה ניניו, “אי חזון קורן, או הקצוות המתאבכים של האפלה”, אבשלום, קטלוג תערוכה, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, עמ’ 25.

Absalon, Lecture, E’cole Nationale Superieure des Beaux- art, Paris, May 4 ,1993 [2]


אודות האמנים

אבשלום

אבשלום (מאיר אשל) נולד באשדוד ב-1964. חי ועבד בפריז מ-1987 עד מותו בטרם עת ב-1993. למד ב-École nationale supérieure d’arts de Paris-Cergy, פריז; École des Beaux-Arts, פריז, ו-Institute des Hautes Études en Arts Plastiques, פריז.

עבודתו של אבשלום כוללת מבנים ודגמים אדריכליים לבנים, עבודות וידאו ורישומים החוקרים מרחבי קיום, מבנים חברתיים והתבודדות. הפרויקט המקיף ביותר שלו הוא חללי פנים מינימליסטיים וסגפניים שהוא כינה  Cellules (תאים).

עבודותיו של אבשלום הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. תערוכות יחיד נבחרות כוללות את Kaye Pesblum Gallery, הלסינקי (1992); מוזיאון תל אביב לאמנות (1992); Musée Sainte-Croix, פואטייה (1990); גלריה איקה בראון, ירושלים (1990); Contemporary Art Centre of Ivry – Crédac, איברי-סיר-סן (1989). לאחר מותו הוקדשו לו מספר תערוכות יחיד, במוזיאון תל אביב לאמנות (2013); מוזיאון Boijmans Van Beuningen, רוטרדם (2012); מכון KW לאמנות עכשווית, ברלין (2010). בנוסף, אבשלום השתתף בתערוכות קבוצתיות, ביניהן מגזין III מוזיאון לאמנות עכשווית, שטוקהולם, (Cell no. 6) (2001); מרכז פומפידו, פריז (1991); Tramway, גלאזגו (1990); קרן קרטייה לאמנות עכשווית, פריז (1990). הוא השתתף גם בדוקומנטה IX, קאסל (1992); הביאנלה באיסטנבול (1992) והביאנלה ה-45 של ונציה (1993).


גסטון צבי איצקוביץ

גסטון צבי איצקוביץ נולד בבואנוס איירס ב-1974 והיגר לישראל ב-1980. חי ועובד בירושלים. בוגר בית ספר לצילום מוסררה ולימודי המשך באומנויות מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ירושלים, ומרצה לצילום בבצלאל ובסמינר הקיבוצים.

דרך צילום ווידאו, עבודותיו עוסקות בנוף הישראלי-פלסטיני ובאינטראקציה בין אדם לנוף בקונטקסט חברתי-פוליטי.

עבודותיו של איצקוביץ הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. תערוכות יחיד בגלריית המדרשה, תל אביב (2022); גלריה שכטר, תל אביב (2021); מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (2018); SMAC Berlin, (2018);  La Cite, פריז (2017); מרכז לאמנות עכשווית, תל אביב (2016); גלריה חזי כהן, תל אביב (2015); מוזיאון תל אביב לאמנות (2010). בנוסף, איצקוביץ השתתף בתערוכות קבוצתיות, ביניהן המרכז לאמנות דיגיטלית, חולון; מוזיאון ארצות המקרא, ירושלים; מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב; מוזיאון אשדוד לאמנות; משכן לאומנות עין חרוד; המוזיאון להיסטוריה יהודית, אמסטרדם; מוזיאון ישראל, ירושלים; MARCO – מוזיאון לאמנות עכשווית, רומא; מוזיאון תל אביב לאמנות.



שחר יהלום

שחר יהלום נולדה בקיבוץ עין דור ב-1980. חיה ועובדת בתל אביב-יפו. בעלת תואר ראשון מהפקולטה לאמנויות – המדרשה, המכללה האקדמית בית ברל, ותואר שני מאוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. היא מרצה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים ובבית הספר לאמנות המדרשה.

יהלום נעה בין מדיומים של פיסול ורישום, ויוצרת קומפוזיציות המערערות על יחסי השליטה המוכרים בין האנושי, החי, הצומח והדומם.

עבודותיה של יהלום הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בישראל ובעולם. תערוכות יחיד במוזיאון בת ים לאמנות (2022); GarageLab Gallery, דיסלדורף (2019); Odile Ouizeman Gallery, פריז (2019); גלריה כברי (2019); גלריה נגא לאמנות עכשווית, תל אביב (2018); מוזיאון תל אביב לאמנות (2011). בנוסף, יהלום השתתפה בתערוכות קבוצתיות, ביניהן מוזיאון פתח תקווה לאמנות; מוזיאון תל אביב לאמנות; Void Gallery, דרי; Zabludowicz Collection, לונדון; Neiman Gallery, ניו יורק; Inside Out Art Museum, בייג’ין; Rutgers Gallery, ניו ברונסוויק; The Armory Show, ניו יורק; Aran Cravey Gallery, לוס אנג’לס.


סאהר מיעארי

סאהר מיעארי נולד ב־1974  בכפר מכר. חי ועובד בכפר מכר. בעל תואר ראשון מהפקולטה לאמניות – המדרשה,  המכללה האקדמית בית ברל, ותואר שני מאוניברסיטת חיפה. מיעארי מרצה בפקולטה לאמניות – המדרשה ויוזם פרויקטים אמנותיים ביישובים ערביים בצפון הארץ.

עבודתו של מיעארי נוגעת לנושאים המעסיקים אותו מנקודת מבט של אמן-בנאי: בית ובנייה, בנייה והרס, פירוק והרכבה, נדודים והגירה, פנים וחוץ, ותנאי עבודה קשים – עבודה שחורה. עבודותיו משקפות את הזהות והמורכבות של החברה הערבית הפלסטינאית שחיה בישראל, וכן את זהותו הפרטית. דרכן הוא מבטא את השקפת עולמו ומבקר את המציאות המקומית, מתוך שאיפה לשנות ולבנות מציאות חדשה על בסיס יציב ואמין.

עבודותיו של מיעארי הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בישראל. תערוכות יחיד בגלריה הלובי, תל אביב (2023); בית אוסף קופפרמן, קיבוץ לוחמי הגטאות (2021); גלריית המדרשה, תל אביב (2020); הגלריה לאמנות אום אל-פחם (2019); הגלריה לצילום בצלאל, ירושלים (2015); גלריה כברי (2012). בנוסף מיעארי השתתף בתערוכות קבוצתיות, ביניהן זומו עכו; מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב; גלריה כברי; נולובז חלל שיתופי לאמנות, תל אביב; מוזיאון חיפה לאמנות; מוזיאון ישראל, ירושלים; פירמידה, מרכז לאמנות עכשווית, חיפה; מוזיאון הטבע, תל אביב; גלריה בנימין, תל אביב; בית הגפן, חיפה.


אודות מגזין III יפו

מגזין III יפו הוא חלל לתצוגת אמנות, שלוחת קבע של מגזין III מוזיאון לאמנות עכשווית משטוקהולם, שוודיה. התוכנית המגוונת של מגזין III יפו כוללת אמנים עכשוויים מקומיים ובינלאומיים כאחד. מאז שנפתח בשנת 2018 הוצגו בחלל תערוכות יחיד של חיים סטיינבך, שילה היקס, קוסימה פון בונין, טל ר. , מאיה אטון, פולי אפפלבאום ודוד עדיקא. החלל ממוקם ברחוב עולי ציון 34, בשכונת מגורים עשירה בהיסטוריה וגיוון תרבותי הגובלת בשוק הפשפשים המפורסם של יפו. הארכיטקטורה הייחודית של המקום מאפשרת לעוברים ושבים לצפות בתערוכות מבחוץ, ביום ובלילה.

אודות מגזין III, מוזיאון לאמנות עכשווית

המוזיאון, שנחשב לאחד המוסדות המובילים באירופה לאמנות עכשווית, פועל מאז 1987 מתוך האמונה ביכולתה של אמנות לחולל שינוי ולעורר השראה בקרב אנשים ובחברה בכללה. התערוכות שהוצגו במגזין III מאז היווסדו זכו לתהודה בשדה האמנות הבינלאומי, והמוזיאון מעשיר בהתמדה את אוסף הקבע שלו, הכולל עבודות מאת אמנים עכשוויים מובילים. בין התערוכות הבולטות שהוצגו בו לאחרונה: טום פרידמן (Friedman), קתרינה גרוסה (Grosse), טוני אורסלר (Oursler), מיקה רוטנברג (Rottenberg), איי וייוויי (Ai Weiwei), אנדריאה זיטל (Zittel) וגונל ואלשטרנד (Wåhlstrand).