מגזין III יפו
עולי ציון 34
תל אביב – יפו 681313
03-9499900
שעות פתיחה
יום חמישי 14:00 – 20:00
יום שישי 10:00 – 14:00
להסתכל אחורה אל העתיד
20.6.2024 – 8.11.2024
אירועי ה- 7 באוקטובר והמלחמה האיומה שנפתחה בעקבותיהם הטילו אותנו לתהומות של פחד ושל ייאוש, המערערים כל ניסיון לחשוב על עתיד טוב יותר או על עתיד בכלל. אנו מתקשים לדמיין עתיד, שאינו צבוע בצבעי מלחמה – פנימית וחיצונית – והאסון שעודנו משנה את פני הארץ ואנשיה, מחבל גם ביכולתנו לדמיין כל חזון של חברה משותפת, הנשענת על ערכי חירות ושוויון.
במדינה שיסודה בחזון אוטופי ובנייתה בהווה מתמשך של מלחמות, כיבוש וטרור, מעולם לא היה קל לדמיין עתיד אחר מכל אלה. אבל המשבר הנוכחי מעלה צורך דחוף וחיוני לדמיין עתיד שונה, כדי שלא האסון המתמשך הוא שיקבע את מחשבת העתיד.
התערוכה הקבוצתית להסתכל אחורה אל העתיד פונה אל ״עתידים לשעבר״ שנוצרו כאן בעשור האחרון, בניסיון לשחזר מתוכם את היכולת לדמיין עתיד, מתוך מחשבה שאם לא נוכל לדמיין את העתיד לא נוכל להגשים אותו. ארבעת הפרויקטים המוצגים בתערוכה נוצרו לפני שנים, אך הם מעמידים בפנינו עתיד שעודנו רחוק מהגשמה, עתה אולי אף יותר מאשר בעת שבה נוצרו. אולם גם כשעבודות אלו רחוקות מאפשרויות הגשמתן, הן מספקות מרחב לפעולת הדמיון, לא מתוך צורך להתרפק על העבר, אלא על מנת להרחיב את האופק, ובכך הן פותחות פתח לא רק לעתידים המתוארים בהן, אלא גם לכל עתיד מדומיין אחר.1
חמודי גנאם: זהות לא מסומנת
חמודי גנאם תוהה איך ייראה עתיד שבו בני אדם לא יזוהו עוד על פי מוצא אתני, דתי או מעמדי, עתיד שבו לא ייוחסו לפרט תכונות, דעות פוליטיות וחרדות קולקטיביות על פי שיוכיו הקבוצתיים. הפרויקט זהות לא מסומנת הוא מחקר ויזואלי מצולם, המציע תעודת זהות המבוססת על פרופיל חיידקי אישי. באמצעות צילום מיקרוסקופי של צלחות פטרי, מרכיב גנאם תעודות זהות, שאינן מאפשרות למסגר את האדם על פי דעות קדומות, ומחליפות את השייכויות הקבוצתיות המוכרות לנו במידע שהוא, לכאורה, פולשני בהרבה, אך בה בעת משוחרר מן הסטיגמות השולטות בתפישת האחר שלנו.
טליה הופמן: גויאבה / جوافة
בשנת 2014, כשטליה הופמן חיפשה באתר המפות של גוגל את הדרך ההיסטורית בין יפו לביירות, דרך שעברה לאורך חוף הים, התקבלה ההודעה: “לצערנו, לא ניתן לחשב את מסלולי ההליכה”. חסימת הדרך במפה הביאה אותה לדמיין מרחב מקומי עתידי ללא גבולות, שבו יוכלו אנשים ומידע לנוע בחופשיות. בסרט שהופמן יצרה, גויאבה / جوافة, השנה היא 2048. שני פליטים, מוסלמי ויהודייה, צועדים לעבר ביירות תוך שהם משוחחים על אמון, על אהבה, על זיכרון ושכחה: היא מנסה לזכור מה קרה כדי להמשיך ללכת, הוא מנסה לשכנע אותה לשכוח, כדי שיצליחו להגיע.
הופמן אינה מציעה פתרון. העתיד שהיא יוצרת אינו אוטופי; אמנם הגבולות פתוחים, והשפה משלבת עברית וערבית, אבל הגיבורים הם פליטים, שאיבדו הכול ומנסים להגיע למקום מקלט. הופמן משתמשת בחזון הדיסטופי הזה כדי להתבונן באפשרויות שהוא מכיל ולדמיין באמצעותו מרחב החותר לצדק ולשוויון, ללא המחסומים והגבולות הקיימים בהווה.
מושון זר-אביב ושלו מורן: תיירות ספקולטיבית
תיירות ספקולטיבית הוא פרויקט ספרותי-עיצובי-פוליטי ארוך טווח, שבמסגרתו נערכים סיורים מודרכים ברחובות ערים שונות. אולם במקום שיחזרו לאירועים והתרחשויות מהעבר, הסיורים מתארים נקודות מבט עתידיות, שיותר מלחזות את העתיד מבקשות לבחון את מרחב האפשרויות שלו. הסיורים מועברים באמצעות הקלטות קוליות, שניתן להאזין להן בטלפון הנייד תוך כדי הליכה במרחב הציבורי, ושנוצרו על ידי יוצרות ויוצרים תושבי המקום2. סגנון הסיורים מחקה לעתים סיורים באפליקציות תיירותיות רגילות, ופעמים אחרות מדמה סיטואציות פומביות, כגון צעדות מחאה, סיורי עיתונאים, מצגות למשקיעים ועוד. תהליך יצירת הסיורים מתחיל בסדנת כתיבה ספקולטיבית, שפיתחו מושון זר-אביב ושלו מורן, הכוללת מספר תרגילי כתיבה, תכנון תרחישים ודמיון. בתערוכה הנוכחית מציגים זר-אביב ומורן מיצב וידיאו, המפנה אל סדרת הסיורים הראשונה, שנוצרה ב-2017 ומתקיימת בירושלים. במהלך התערוכה מתוכננים להתקיים סיורים משותפים נוספים בירושלים.
״תיירות ספקולטיבית״, כותבים זר-אביב ומורן, שואפת “לשמש תרופת-נגד לתרבות פוליטית, הנשענת באופן כרוני על העבר, משני צִידי המתרס הפוליטי: הימין השמרני מבקש מסורת, והמרכז-שמאל הליברלי מבקש תחזיות מבוססות-נתונים, אך גם המסורת וגם הנתונים באים מהעבר ובכוחם רק לשחזר אותו. התוצאה היא נבואות שמגשימות את עצמן והכשלת היכולת להשפיע על עתידנו בהווה. תיירות ספקולטיבית מציעה להרחיב את יחסנו כלפי העתיד ולהחליף את הפרדיגמה השלטת של חיזוי (אקסטרפולציה מהנתונים הקיימים) בפרדיגמה של ציפייה (ראשית ספקולציות פתוחות על עתידים שונים, ורק אז זיהוי מגמות, העשויות לבשר עליהם בהווה), כדרך להשיב לעצמנו מידה של סוכנות ואת האפשרות לדמיין עתידים מגוונים יותר”.3
עומר קריגר והלל רומן: קול המדינה הבאה
בעקבות היעלמות המושג “שלום” מהשיח הציבורי, ומתוך רצון לעורר את הדמיון הפוליטי הציבורי שנשחק ולממש את כוחם של האמנות ושל מוסדותיה במאבק על עיצוב החברה העתידית במרחב שבין הירדן לים, החליטו עומר קריגר והלל רומן להקים את תחנת השידור קול המדינה הבאה. התחנה פעלה בשנים 2016-17 בכיכרות מרכזיות בערים ברחבי ישראל, ואירחה דוברות ודוברים, שהציגו את חזונם למדינה הבאה, בדגש על חיים משותפים ליהודים וערבים, שלום אזורי וסיום הכיבוש. הציבור הוזמן להגיב במיקרופון הפתוח שהוצב במקום, והאירוע כולו הועבר בשידור חי ברשתות חברתיות. קול המדינה הבאה היא פעולה אמנותית מתמשכת, המתרחשת במרחב הציבורי, ותוצאותיה אינן ידועות מראש. ככזו היא מאפשרת את “אִימון” הדמיון, מייצרת שיחה ובוחנת שוב את ערך השימוש של האמנות בשדה הפוליטי.4
בתערוכה מציגים קריגר ורומן עבודת וידיאו, המתעדת את התחנות הקודמות, שבהן התקיימו השידורים, ושלט לֵד מואר, הפונה אל הרחוב ומבקש להפיץ מסר של תקווה לעתיד יפה. במהלך התערוכה מתוכננות פעולות נוספות של קול המדינה הבאה.
כרמית גלילי
———
1 על יכולתו של הדמיון הפוליטי להתניע שינוי, ראו: נורמה מוסי, “דמיון פוליטי”, מפתח: כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, 18 (אביב 2023), עמ’ 47–63.
2 רחלי איבנבוים, שהרה בלאו, שרה בנינגה, יעל ברתנא, בעז לביא, אמילי עמרוסי, חגית קיסר, מירון רפפורט ומוחמד ביירותי.
3 מושון זר אביב ושלו מורן, “תיירות ספקולטיבית”, מפתח: כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, 18 (אביב 2023), עמ’ 146.
4 ראו מוסי, שם, עמ’ 54.
אמנים ואמניות
חמודי גנאם
חמודי גנאם הוא אמן מדיה מולטי דיסיפלינרי הרואה בצילום ובעיצוב גרפי כלים ללכידת קולות, ופיתח מתוכם שפה ייחודית של צילום אתנוגרפי. הפרויקטים של גנאם מתעמקים בזהויות חברתיות ולאומיות, ומתייחסים לנושאים דחופים בסביבות מסוכסכות. עבודתו יוצרת מצע עשיר שבו ממלכות דיגיטליות מצטלבות עם נרטיבים היסטוריים. בעזרת בקיאות במדיה דיגיטלית מגוונת והתעמקות בהיסטוריה האקזוטית של כל סיפור שהוא חושף, גאנם שואף לגשר בין עולמות שונים בכל דימוי שהוא יוצר.
גנאם למד צילום גיאוגרפי בבית הספר לצילום גליץ ובעל תואר שני MFA מבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. עבודותיו הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות מקומיות ובינלאומיות, בהן מוזיאון חיפה לאמנות; מוזיאון פתח-תקווה לאמנות; מוזיאון רמת גן; גלריה בית הגפן, חיפה ומוזיאון העיר חיפה.
טליה הופמן
טליה הופמן היא אמנית חזותית וחוקרת העוסקת בקולנוע, וידאו, מיצג והתערבויות ציבוריות באזור מגוריה, מזרחית לים התיכון. לצד פעולותיה האמנותיות, הופמן בעלת דוקטורט במחקר אמנותי מאוניברסיטת ליידן, ומרצה באוניברסיטת חיפה לווידיאו, מיצג ומחקר אמנותי. עבודתה שואפת להיות מעורבת בסביבתה, ומושכת אנשים להסתכל, להקשיב ולחוש את הנוף החברתי-פוליטי שלהם בתשומת לב.
עבודותיה של הופמן הוצגו בתערוכות יחיד, תערוכות קבוצתיות, ופסטיבלים מקומיים ובינלאומיים, במוזיאון תל אביב לאמנות; מוזיאון חיפה לאמנות; מרכז לאמנות ומחקר מעמותה, ירושלים; גלריה בית הגפן, חיפה; פסטיבל הקולנוע ירושלים; פסטיבל ניסויים בקולנוע, ניו מקסיקו; פסטיבל הסרטים הקצרים של אסתטיקה, אנגליה ופסטיבל הווידאו קהיר.
מושון זר-אביב
מושון זר-אביב הוא מעצב, כותב, מחנך ואקטיביסט מתל אביב. העבודות שלו עוסקות לרוב במיפוי וניווט דרך מרחבים גיאוגרפיים, דיגיטליים ופוליטיים. אלה גם נושאי המחקר הנוכחי שלו תחת הכותרת- חיכוך וזרימה (Friction & Flow) – תיאוריית עיצוב לשינוי. מושון הוא חבר בועד מנהל של התנועה הישראלית/פלסטינית – ארץ לכולם – שתי מדינות מולדת אחת. הוא חבר סגל בכיר במכללת שנקר, ובוגר Eyebeam – מרכז לאמנות וטכנולוגיה בניו יורק.
שלו מורן
שלו מורן הוא מעצב משחקים ואמן מדיה, עובד וחי בקופנהגן. הוא בעל תואר ראשון מתכנית ההצטיינות במדעי הרוח והאמנויות של אוניברסיטת תל אביב, ותואר MA מהתכנית לעיצוב משחקים באקדמיה המלכותית הדנית. מורן היה אוצר בפסטיבל פרינט סקרין (2013 – 2019), ובשנת 2021 הצטרף לצוות של ה-Game Arts International Assembly.
עומר קריגר
עומר קריגר יוצר פעולות פרפורמטיביות, מצבים פוליטיים וכוריאוגרפיות אזרחיות במרחב הציבורי. הוא חוקר את החוויה הציבורית ואת מופע המדינה, ומתעניין ביחסים שבין אמנות, אזרחות, פוליטיקה ופעולה.
קריגר היה המנהל האמנותי המייסד של 1:1 מרכז לאמנות ופוליטיקה בתל אביב-יפו (2020-2018). מנהל אמנותי של מתחת להר: פסטיבל לאמנות ציבורית חדשה בירושלים (2015-2011), ומייסד שותף ומנהיג גוף המחקר הפרפורמטיבי תנועה ציבורית (2011-2006).
הלל רומן
הלל רומן הוא אמן חזותי ומרצה במכללת בית ברל. בעבודותיו עוסק רומן בהיבטים שונים של הסדר הפוליטי, הוויזואלי והטכנולוגי והקשר ביניהם. העיסוק שלו מתמקד, אך אינו מוגבל, לציורי פחם והצבות ציבוריות השתתפותיות גדולות מימד.
לרומן תואר ראשון בספרות השוואתית מאוניברסיטת תל אביב, ותואר שני MFA מGoldsmiths, University of London. עבודותיו נמצאות באוספים ישראליים מרכזיים כמו מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב, מוזיאון פתח תקווה ואוסף הארץ לאמנות. הוא זכה בפרסים ומלגות שונות בין היתר, ארטפורט רזידנסי, מענק Asylum Arts, קרן רבינוביץ ועוד. עבודותיו של רומן הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות מקומיות בהן מוזיאון תל אביב לאמנות; מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית; מוזיאון חיפה לאמנות; מוזיאון פתח תקווה לאמנות; גלריה דביר, תל אביב וגלריה זומר, תל אביב.
אודות מגזין III יפו
מגזין III יפו הוא חלל לתצוגת אמנות, שלוחת קבע של מגזין III מוזיאון לאמנות עכשווית משטוקהולם, שוודיה. התוכנית המגוונת של מגזין III יפו כוללת אמנים עכשוויים מקומיים ובינלאומיים כאחד. מאז שנפתח בשנת 2018 הוצגו בחלל תערוכות יחיד של חיים סטיינבך, שילה היקס, קוסימה פון בונין, טל ר. , מאיה אטון, פולי אפפלבאום, דוד עדיקא, ותערוכה קבוצתית של אבשלום, גסטון צבי איצקוביץ, שחר יהלום וסאהר מיעארי. החלל ממוקם ברחוב עולי ציון 34, בשכונת מגורים עשירה בהיסטוריה וגיוון תרבותי הגובלת בשוק הפשפשים המפורסם של יפו. הארכיטקטורה הייחודית של המקום מאפשרת לעוברים ושבים לצפות בתערוכות מבחוץ, ביום ובלילה.
אודות מגזין III, מוזיאון לאמנות עכשווית
המוזיאון, שנחשב לאחד המוסדות המובילים באירופה לאמנות עכשווית, פועל מאז 1987 מתוך האמונה ביכולתה של אמנות לחולל שינוי ולעורר השראה בקרב אנשים ובחברה בכללה. התערוכות שהוצגו במגזין III מאז היווסדו זכו לתהודה בשדה האמנות הבינלאומי, והמוזיאון מעשיר בהתמדה את אוסף הקבע שלו, הכולל עבודות מאת אמנים עכשוויים מובילים. בין התערוכות הבולטות שהוצגו בו לאחרונה: טום פרידמן (Friedman), קתרינה גרוסה (Grosse), טוני אורסלר (Oursler), מיקה רוטנברג (Rottenberg), איי וייוויי (Ai Weiwei), אנדריאה זיטל (Zittel) וגונל ואלשטרנד (Wåhlstrand).