חיים סטיינבך – זרובבל
התערוכה החונכת את חלל מגזין III ביפו היא “זרובבל”, תערוכתו של האמן חיים סטיינבך. זוהי תערוכת היחיד הראשונה שנערכת לסטיינבך, אמן אמריקאי יליד ישראל בארץ. התערוכה כוללת ציורי קיר של סטיינבך מן העת האחרונה, העוסקים במהות של טקסט, דימוי, וצבע, לצד אובייקטים מורכבים, המוצגים בתיבות בעלות איכות ארכיטקטונית.
במוקד העשייה האמנותית של סטיינבך מאז שנות ה-70 מהלך של בחירה וארגון של חפצי יומיום הבאים מתוך מבחר של הקשרים, חברתיים ותרבותיים כאחד. החפצים, המשתתפים במשחק דינמי של “מערכי תצוגה”, מוצגים לנו בזכות עצמם, באופן המחדד את הזהות שלהם ואת מגוון המשמעויות והאסוציאציות הטעונות בהם.
עבודתו של סטיינבך בשפה מבקשת לטעון שהקריאה כמוה כסוג של ראייה, מבחינה זו שגם כאשר אין הדבר כך במובן הצר של המילה, הרי שהשדרים הגרפיים המשגשגים כעת בתרבות המדיה שלו מרגילים אותנו למצב שבו מילה, דימוי ואובייקט נוטים להגיע אלינו יחד, צרורים בחבילה אחת. לסטיינבך יש עניין ב”ביטוי” הוורנקולרי בתור סוג של דיבור שגור, ישיר ומשותף, שתכניו נהירים לנו באופן מידי. ההבטחה המגולמת בוורנקולרי – בצבע, באמרות הכנף, בסיסמאות הפרסום, במבע הפיגורטיבי – מקנה לתקשורת מראית של חוסר מאמץ. מילים, אובייקטים ודימויים נעשים זכירים וקלים לחזרה. אם אכן פוגעת השפה במטרה הרי זה מפני שה”ביטוי” הוורנקולרי משקף קונצנזוס של קריאוּת ושל שליטה רהוטה ביחסים החברתיים, כמו במשמעות חברתיות מסוימות. בהפיכה של צביעה ורנקולרית לטקסט קיר, ציורי קיר או אובייקטים, סטיינבך מחולל היסט בהקשר המקורי של השפה שגילה ומשנע את האובייקטים לעבר אופנים הקשרים חדשים של זיהוי ואסוציאציה.
התערוכה בתקשורת:
