“Morn came and went – and came, and brought no day, And men forgot their passions in the dread Of this their desolation; and all hearts Were chill’d into a selfish prayer for light”

(Lord Byron, “Darkness”, 1816)

“בוקר בא והלך – ובא, ולא הביא אור יום, והאדם שכח את תשוקותיו באימת החורבן. וכל הלבבות הוּצְנו בתפילה האנוכית לאור” (לורד ביירון, “חשיכה”, 1816)[1]

בשנת 1815 אירעה בהר הגעש טמבורה שבאינדונזיה ההתפרצות הגעשית הקשה ביותר שידע כדור הארץ זה מאות שנים וגרמה לאנומליות אקלימיות בכל רחבי הגלובוס: השמיים כוסו באפר וולקאני שחסם את אור השמש, גשם שחור ירד והטמפרטורות צנחו עד כדי כך שהשנה לאחר ההתפרצות נודעה כ”שנה ללא קיץ”.

באותו לא-קיץ, התארחו בווילה ששכר הלורד ביירון על גדות אגם ז’נבה שבשווייץ כמה מחבריו בהם פרסלי ביש שלי, אהובתו מרי גודווין (שתתפרסם אחרי נישואיהם כמרי שלי) וג׳ון פולידורי, ובזמן שבחוץ השתוללה סערה, הם השתעשעו בכתיבת סיפורי אימה: מרי שלי כתבה סיפור שמאוחר יותר התפתח לרומן ״פרנקנשטיין״ (1818) שנחשב לרומן הראשון בז’אנר המדע הבדיוני; פולידורי חיבר סיפור ערפדים שפורסם מאוחר יותר בשם “הוומפייר” (1819) ונחשב ליצירה חלוצית בספרות הערפדים; ולורד ביירון כתב את הפואמה האפוקליפטית ״חשיכה״ (1816), המתארת את חורבן האדם והעולם.

מתוך הרגע ההיסטורי האקלימי-תרבותי הזה, המציב על מישור אחד את הטבעי והעל-טבעי, האנושי והמפלצתי, הארצי והנשגב, בונה מאיה אטון נוף קוסמי בעל זמן משל עצמו: הרים סולאריים מטילים צל על רצפת החלל, וגרם שמימי, מוקרן אל הקיר, מתמלא ומתחסר במחזוריות קבועה של 24 דקות ו-24 שניות, קובע זמן אחר, שהוא תלוי עבודה וחלל. בסמוך, על הקיר הניצב, תלויים רישומים של אסון שכבר אירע או עתיד לבוא: התפרצויות געשיות, אפר וולקאני, צמחים רמוסים, ציפורים קטועות איברים וכפות ידיים המנסות להיאחז באיזה דבר. נוף-האסון שאטון יוצרת כאן אינו ניתן למיקום בזמן ובמקום. גם אם הוא מהדהד את ההתפרצות הגעשית של 1815 הוא שייך באותה מידה גם לעתיד, לכאן או לכוכב לכת אחר, רגע-לפני או רגע-אחרי קטסטרופה שאת נסיבותיה אנחנו לא יודעים עדיין, ופוער בחלל זמן מעגלי, שמטיל את צללי העבר אל העתיד.

מי שמקומו כמעט נפקד מהתערוכה הוא האדם. זה שעלול להיות הקורבן של אסון כזה וככל הנראה גם מי שחולל אותו. שרידי נוכחותו נרמזים כאן בגרם השמים בצורת כדורסל או בטכנולוגיה שייצרה את הלוחות הסולאריים, אבל יותר מכל הם נוכחים בעבודת הרישום. כל שלושת גופי העבודה נוצרו בטכניקה עמלנית של רישום בגרפיט. עבור אטון, הרישום אינו רק טכניקה, אלא גם דרך להעביר אנרגיה, וכך ארבעת ההרים הסולאריים, מקלעת שמש (Solar Plexus), הם כמעין פאנל סולארי הממיר אנרגיה אנושית לאמנות. הרישום בגרפיט טומן בחובו גם את אפשרות המחיקה – לא נדרש אסון מסדר הגודל של התפרצות הר געש כדי למחוק את הסימנים שאטון רושמת; די במחק משרדי פשוט. עבודת האנימציה CRY (Cybernetic Year) נוצרה בטכניקה כזו, של רישום שעבר מחיקה שיטתית.

בסדרת הרישומים ששמה כשם התערוכה, הרים סולאריים ולבבות שבורים, ממשיכה אטון לפתח את לקסיקון הדימויים שהיא מייצרת זה שנים – קשרים, כדורי-סל, ידיים, אותיות ומספרים, סימנים אלכימיים, קלפים וסמלים הלקוחים מקלפי טארוט – איקונוגרפיה המערבבת בין ספרות, מוסיקה, תרבות פופולרית, מדע וטכנולוגיה. כמי שרואה את עבודתה כחלק מהמסורת הגותית, שאינה מפרידה בין היפה והמזעזע, אטון מפסלת מתוך תוצרי האדם את מה שנפלא ממנו, ובעצם עבודת הרישום מרמזת על הלב האנושי השבור שבעמלנותו מתווה את אסונו.

כרמית גלילי מגזין III יפו אוצרת

תרגום: קרן דותן [1]