דבר מנהלת מגזין III, סנדרה וייל

פתיחתה של התערוכהSo Let Us Now Begin at the Beginning במגזין III יפו, היא רגע של התרגשות והכרת תודה עבורי. הייתה לי הזכות לגדול לצד מגזין III מאז היווסדו בשטוקהולם בשנת 1987 על ידי דיויד ניומן ואבי, רוברט וייל. 
בשנה שעברה נכנסתי לתפקידי בהובלת וניהול מגזין III , ואין דרך משמעותית יותר לפתוח את הפרק החדש הזה מאשר תערוכה זו.

המפגש המחודש עם עבודות מתוך אוסף שליווה ועיצב אותי לאורך חיי, הוא חוויה אישית ומעוררת השראה כאחד. האמנים המשתתפים בתערוכה זו מייצגים רק מקצת מן האמנים שהוזמנו לאורך השנים להתנסות, לחקור ולפרוץ גבולות במסגרת מגזין III ושעבודתם השפיעה עמוקות על האופן שבו אני מבינה אמנות.

אני נרגשת להפגיש בתערוכה זו את עבודותיהם של ארבעה אמנים פורצי דרך -שנולדו בפריז, לסטר, הונג קונג וניו יורק – ושעבודותיהם היו בין אלה שעיצבו את תפיסתי האמנותית בשטוקהולם, לבין שתי אמניות יוצאות דופן שנולדו ביפו ובשעב. עבורי, התערוכה היא עדות לכוחה של האמנות לחבר, לשנות ולאחד בינינו בדרכים יוצאות דופן. היא גם נדבך נוסף בגשר שקרן משפחת רוברט וייל – התומכת הבלעדית של מגזין III , בונה כבר מעל לעשור, מתוך מחויבות לדמוקרטיה חזקה יותר ולחברה בת־קיימא, שוויונית וצודקת יותר.

הזכות לאצור את התערוכה יחד עם כרמית גלילי, שמובילה במסירות ובנחישות את מגזין III יפו מאז פתיחתו בשנת 2018, היא כבוד גדול עבורי.

תודתי מעומק הלב נתונה גם לשאר חברות הצוות ביפו – עמית, אנה וסנדי ולצוות בשטוקהולם: תומאס, אריק, דייוויד ונינה. התערוכה הזו לא הייתה יכולה להתממש ללא שיתוף הפעולה, המסירות והעבודה המשותפת של כולכם.

סנדרה וייל.

 So Let Us Now Begin at the Beginning היא תערוכה קבוצתית המציגה עבודות של ארבעה אמנים בינלאומיים מתוך אוסף מגזין III יחד עם עבודות של שתי אמניות מקומיות. לכל אחד מארבעת האמנים הבינלאומיים המשתתפים בתערוכה – כריסטיאן בולטנסקי, פול צ׳אן, ג׳ונתן מונק וטוני אורסלר קשר פורה וארוך שנים עם מגזין III מוזיאון לאמנות עכשווית בשטוקהולם,  והם הציגו בו בעבר בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות לצדם מציגות האמניות יעל בורשטיין וסמאח שחאדה שזוהי תערוכתן הראשונה במגזין III יפו.

הבחירה להציג בתערוכה עבודות מן האוסף לצד עבודות שנוצרו כאן ועכשיו מושפעת מהתנאים הנוכחיים שהופכים את התנועה של עבודות אמנות, אמנים ומוסדות בינלאומיים אל ישראל וממנה למורכבת מאי פעם. אבל הפנייה אל האוסף אינה רק מהלך פרקטי, אלא גם הזדמנות לבחון מחדש את העבודות הללו מתוך הנסיבות וההקשרים של הרגע הנוכחי. העבודות שהוצגו בשטוקהולם מקבלות ביפו תהודה אחרת המעוצבת על ידי הזמן, ההקשר המקומי והקהל שפוגש אותן כאן לראשונה.

כפי שמציעה כותרת התערוכה, הלקוחה מעבודתו של ג׳ונתן מונק, התערוכה נעה סביב המשאלה להתחיל מחדש – כמיהה שמקבלת בשנים האחרונות בישראל נימה דחופה וכואבת במיוחד: האפשרות ההיפותטית לחזור לרגע שבו הדברים עוד יכלו, אולי, לקבל צורה אחרת .עבודת הניאון של מונק (2006) מציגה את שם עיר הולדתו, לסטר, כשהאותיות כתובות במהופך ומהסוף להתחלה. העבודה, שיש בה ממד משחקי לצד ממד מערער, מציעה מעין היפוך מכני – מחווה הנושאת את הפשטות המודעת לעצמה של פנטזיה כמעט ילדית: להריץ את ההיסטוריה לאחור. באותה נשימה היא גם מצביעה על חוסר האפשרות לחזור באמת אל האופן שבו הדברים היו בעבר.

לאורך התערוכה מופיעים שוב ושוב גופים, פנים, צללים וזהויות, התלויים בין היעלמות לשחזור. בעבודתו של כריסטיאן בולטנסקי Être à nouveau ‏(מילולית: להיות מחדש) משנת 2005, דיוקנאות אנונימיים בשחור־לבן הלקוחים מתוך מודעות אבל מורכבים שוב ושוב לכדי פרצופים היברידיים ולא יציבים כאילו הזיכרון עצמו מנסה להתנגד לסופיות האובדן. עבודת הווידאו של פול צ׳אן(2007) 5th Light   הופכת את הדימויים שנצרבו מאסון ה־11 בספטמבר להרהור על חורבן ובריאה. גופים נופלים ואובייקטים מרחפים — ובהם כלי נשק המתנפצים לרסיסים — מעוררים בעת ובעונה אחת דימויים מקראיים וטראומה קולקטיבית. צבעי האור המתחלפים לאורך ההקרנה מדמים את מעברו של יום שלם, מן הבוקר ועד הערב, ומעניקים לעבודה קצב מדיטטיבי של התבוננות באסון וחיפוש אחר תקווה. עבודתו של טוני אורסלר Get It Right ‏(1995) מקרינה הבעות פנים אנושיות על גבי בובות דוממות ומטשטשת את הגבול בין המוחשי למדומיין. הפנים והקולות המשתנים נדמים זרים ואינטימיים בעת ובעונה אחת, ומקבעים על פני הדמויות השבריריות הבעות ורגשות שבדרך כלל חולפים כהרף עין.

לצד עבודות אלו, עבודותיהן של האמניות יעל בורשטיין ‏וסמאח שחאדה מתייחסות לגוף כאל אתר פגיע שהוא מושא של שבר, זיכרון ושינוי. בעבודתה של בורשטיין, הכובד והחסד (2026) הדמות הקרובה אל הקרקע מסרבת למשמעות ברורה ולכודה בין קריסה והתרוממות מחודשת. אל מול הגוף האנושי הפגיע, מציבה בורשטיין את העבודה שרבוט (2020), צורה ראשונית פרועה אך יציבה, שאפילו האור המוטל עליה לא מצליח לשחזר. הדיוקנאות העצמיים הריאליסטיים והעוצמתיים של שחאדה, שתי נשים באחת ‏(2017) ו־Facing‏ (2016), מיטלטלים בין ייצוג לבין מציאות המתנגדת לאפשרות הייצוג, ומצליחים בו בזמן לשמר את החיים המיוצגים בהם ולהעיד על שבריריותם.

העבודות המוצגות בתערוכה – הקרנות וידאו, פסלים ורישומים – עוסקות באפשרות ואי האפשרות של ההתחלה מחדש. ההתחלה המחודשת אינה בהכרח זהה להתקדמות הלאה; היא קודם כל התבוננות בשאיפה האנושית למחוק את מה שקרה ולדמיין עתיד אחר מתוך חורבות ההווה. היא קרובה יותר לניסיון לשחזר ולשרטט את ממדי האסון, האובדן והאבל המשותפים, מתוך הידיעה שגם מה שלא ניתן לתקן ממשיך לדרוש צורה ומשמעות.

אוצרות התערוכה: סנדרה וייל וכרמית גלילי

אודות האמנים והאמניות

טוני אורסלר

יליד 1957, ניו יורק, ארצות הברית, הוא אמן אמריקאי החי ופועל בניו יורק. עבודתו בוחנת את מערכת היחסים המשתנה בין דימוי, זהות ומערכות אמונה, ונוגעת בנושאים כמו טכנולוגיות תקשורת, תאוריות קשר, רשתות חברתיות, זיהוי פנים, מיסטיקה וסוגיות סביבתיות. באמצעות שילוב של פנים מוקרנים, נרטיבים מקוטעים וצורות פיסוליות, אורסלר מטשטש את הגבולות בין הווירטואלי לפיזי, ובו בזמן מציב את הצופה כמשתתף פעיל בעבודה.

תערוכות יחיד נבחרות הוצגו ב־Kunstverein Hannover, גרמניה; Whitney Museum of American Art, ניו יורק; Kunsthaus Bregenz, אוסטריה; Helsinki City Art Museum, פינלנד; Metropolitan Museum of Art, ניו יורק; ARoS Aarhus Kunstmuseum, דנמרק; Pinchuk Art Centre, קייב; Stedelijk Museum, אמסטרדם; Hessel Museum of Art, Bard College, אננדייל־און־האדסון; Museum of Modern Art, ניו יורק; Guild Hall, איסט המפטון, ניו יורק; Musée d’arts de Nantes, צרפת; ו־Kaohsiung Museum of Fine Arts, טאיוואן. עבודתו הוצגה גם בתערוכות בינלאומיות מרכזיות, בהן documenta VIII ו־IX, קאסל.

לאורסלר קשר ארוך ומשמעותי עם Magasin III וקרן משפחת רוברט וייל. עבודותיו הוצגו במגזין III בכמה תערוכות ופרויקטים לאורך השנים, בהם Tony Oursler – Station, Tony Oursler – Influence Machine במסגרת Magasin 3 Projekt Djurgårdsbrunn, התערוכה הקבוצתית To be continued…, Tony Oursler – .The Influence Machine , Tony Oursler – M*r>0r 

כריסטיאן בולטנסקי

יליד 1944 פריז (צרפת), היה אמן צרפתי שחי ופעל בפריז עד מותו בשנת 2021. בולטנסקי נחשב לאחד האמנים המושגיים ואמני המיצב החשובים בדורו, ופעל במדיומים של פיסול, צילום, ציור, קולנוע, מיצב ותיאטרון. עבודתו עסקה בזיכרון, היעדר, מוות והיסטוריה קולקטיבית, ולעיתים קרובות עשתה שימוש בחומרים יומיומיים כמו תצלומים, בגדים, גופי תאורה וסאונד כעקבות לנוכחות אנושית.

עבודות הקבע והפרויקטים ארוכי הטווח של בולטנסקי מוצגים ברחבי העולם, ומתמקדים בזיכרון, אובדן והעקבות השבריריים של חיים פרטיים. ביניהם Les Archives du Cœur  באי טשימה ביפן – ארכיון מתמשך של הקלטות פעימות לב שנאספו מאנשים מרחבי העולם. עמדות הקלטה הקשורות לפרויקט הוצגו במקומות שונים, בהם Jupiter Artland ליד אדינבורו, סקוטלנד, ומאפשרות למבקרים להוסיף את פעימות ליבם לארכיון. בפריז, כמה מעבודותיו של בולטנסקי מוצגות דרך קבע במוזיאון לאמנות מודרנית של פריז.

תערוכות יחיד נבחרות של בולטנסקי הוצגו ב־Centre Georges Pompidou, פריז; Museum of Contemporary Art, שיקגו ולוס אנג׳לס; Whitechapel Art Gallery, לונדון; Grand Palais, פריז; Park Avenue Armory, ניו יורק; מוזיאון ישראל, ירושלים; Power Station of Art, שנגחאי; ו־Centre Pompidou, פריז. עבודתו הוצגה גם בתערוכות בינלאומיות מרכזיות, בהן documenta, קאסל (1972, 1977), ובכמה מהדורות של הביאנלה בוונציה, לרבות הביתן הצרפתי בשנת 2011. עבודותיו של בולטנסקי נמצאות באוספים קבועים של מוסדות מובילים בעולם, בהם The Museum of Modern Art, ניו יורק; Tate, לונדון; ו־Centre Georges Pompidou, פריז.לבולטנסקי היה קשר ארוך ומשמעותי עם Magasin III מוזיאון לאמנות עכשווית וקרן משפחת רוברט וייל. עבודותיו נכללות באוסף והוצגו במגזין III בכמה תערוכות לאורך השנים, בהן Les archives, I’m Still Here ו־In the Eye of the Beholder. בהקשר זה, תערוכת היחיד Les archives,  שהוצגה במגזין III בשנת 2008 באוצרות טסה פראון, הייתה רגע חשוב בהתפתחותו של Les Archives du Cœur . העבודה הוצגה כפרויקט חדש שנוצר בהשתתפות המבקרים, אשר הוזמנו לתרום הקלטות של פעימות ליבם. מנקודת פתיחה זו במגזין III, החל בולטנסקי לבנות את הארכיון, שבהמשך נקבע לו משכן קבע באי טשימה, יפן. עבודותיו באוסף Magasin III כוללות את Être à nouveau, , Être et Avoir, Entre temps, Monument: La Fête de Pourim  ו־Reliquaire.

יעל בורשטיין

ילידת 1974, תל אביב-יפו, היא אמנית ישראלית החיה ופועלת ביפו. בורשטיין פועלת במדיומים של קולאז׳, רישום, פיסול ומיצב, ועבודתה מבוססת על איסוף דימויים ממקורות שונים ועל התערבות בהם. באמצעות חיתוך, הגדלה והעברה של דימויים אל החלל, היא יוצרת עבודות הנעות בין קומפוזיציה דו־ממדית למיצב פיסולי, הפועלות לא פעם כרישום בחלל.

עבודתה בוחנת את היחסים בין מרחבים נפשיים ופיזיים, ונשענת על דימויים של חללי פנים ביתיים ריקים, נופים טבעיים ומסכות אתניות ושבטיות. דימויים אלה עוברים עיבוד ומופיעים בקולאז׳ים צילומיים, עבודות פיסול דו־ממדיות ומיצבי טפט המשתלבים בחלל התצוגה.

תערוכות יחיד נבחרות הוצגו במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית ובמוזיאון תל אביב לאמנות, וכן בגלריות בישראל ובצרפת. תערוכות קבוצתיות נבחרות הוצגו באוסף קופפרמן, קיבוץ לוחמי הגטאות; מוזיאון ישראל, ירושלים; גלריה אינגה, תל אביב; ומוזיאון תל אביב לאמנות. עבודותיה הוצגו גם בירידים ובפסטיבלים בינלאומיים, בהם Paris Photo, Les Rencontres d’Arles ו־Untitled Miami, ונמצאות באוספים ציבוריים ופרטיים בישראל ובעולם.

ג׳ונתן מונק

יליד 1969, לסטר, בריטניה, הוא אמן בריטי החי ופועל בברלין וברומא. עבודתו חוזרת אל רגעים מרכזיים באמנות מושגית ומינימליסטית ומפרשת אותם מחדש, באמצעות פרקטיקה המאופיינת בהומור, ציטוט, שיבוש וחזרתיות. בעבודותיו, הנעות בין צילום, פיסול, ציורי קיר, מיצב וטקסט, מונק מתייחס לא פעם למורשתם של אמנים כמו Sol LeWitt, Ed Ruscha, Bruce Nauman ו־Lawrence Weiner , ובוחן שאלות של מקוריות, בעלות על היצירה וערך אמנותי.

תערוכות יחיד נבחרות הוצגו במוסדות הבאים: Centro de Arte Contemporáneo de Málaga, Málaga, Spain; Irish Museum of Modern Art, Dublin, Ireland; CAN Centre d’art Neuchâtel, Neuchâtel, Switzerland; Kunsthaus Baselland, Muttenz/Basel, Switzerland; VOX, Montréal, Canada; CCA Tel Aviv-Yafo, Tel Aviv-Yafo, Israel; and KINDL Centre for Contemporary Art, Berlin, Germany. תערוכות קבוצתיות נבחרות הוצגו במוסדות הבאים: Kunsthalle Wien, Vienna, Austria; EMMA – Espoo Museum of Modern Art, Espoo, Finland; Kunsthalle Krems, Krems, Austria; Schirn Kunsthalle Frankfurt, Frankfurt, Germany; and Centre Pompidou, Paris, France. עבודתו הוצגה גם בתערוכות בינלאומיות מרכזיות, בהן Berlin Biennale (2001), the 50th and 53rd Venice Biennales (2003, 2009), ו-  Whitney Biennial (2006).
למונק קשר משמעותי עם Magasin III מוזיאון לאמנות עכשווית וקרן משפחת רוברט וייל. עבודותיו נכללות באוסף Magasin III, ועבודתו הוצגה במגזין III בתערוכה הקבוצתית BETWIXT.

פול צ׳אן

יליד 1973, הונג קונג, הוא אמן החי ופועל בניו יורק. מראשית דרכו פעל צ׳אן במקביל כאמן וכאקטיביסט פוליטי. עבודותיו נעות בין הקרנות וידאו מונפשות, רישומי פחם, מופעים ציבוריים ופסלים מונעי אוויר. מעורבותו הפוליטית באה לידי ביטוי גם בפרויקטים אקטיביסטיים ובהתערבויות ציבוריות, בהם פעילות אנטי־מלחמתית סביב המלחמה בעיראק ו־Waiting for Godot in New Orleans משנת 2007 – פרויקט קהילתי שנוצר עם אמנים, פעילים ותושבים בעקבות הוריקן קתרינה. מתוך זיקה לאמנות, פילוסופיה, ספרות ופוליטיקה, עבודותיו בוחנות את היחסים בין דימוי, שפה, זמן וכוח. בשנת 2010 ייסד את הוצאת הספרים העצמאית  .Badlands Unlimited

תערוכות יחיד נבחרות הוצגו ב־Serpentine Gallery, לונדון; New Museum, ניו יורק; The Renaissance Society באוניברסיטת שיקגו; Schaulager, באזל; Deste Foundation Project Space, הידרה; Solomon R. Guggenheim Museum, ניו יורק; Pennsylvania Academy of Fine Arts, פילדלפיה; Remai Modern, ססקטון; ו־Museum of Cycladic Art, אתונה. עבודותיו נכללות באוספים ציבוריים מרכזיים, בהם The Museum of Modern Art, ניו יורק; Solomon R. Guggenheim Museum, ניו יורק; Whitney Museum of American Art, ניו יורק; Walker Art Center, מיניאפוליס; Stedelijk Museum, אמסטרדם; Art Institute of Chicago; Hammer Museum, לוס אנג׳לס; ו־Museum of Contemporary Art, לוס אנג׳לס. 

לצ׳אן קשר משמעותי עם Magasin III מוזיאון לאמנות עכשווית וקרן משפחת רוברט וייל. עבודתו נכללת באוסף Magasin III והוצגה במגזין III בתערוכת היחיד Paul Chan ובתערוכה הקבוצתית BETWIXT.

סמאח שחאדה

ילידת 1987, מועצה מקומית שעב, היא אמנית פלסטינית החיה ופועלת בחיפה. שחאדה, הפועלת בעיקר ברישום היפר־ריאליסטי, משתייכת לדור עכשווי של אמניות פלסטיניות צעירות ונחשבת לאחד הקולות הייחודיים בסצנת האמנות המקומית. עבודותיה בוחנות שאלות של זהות, מגדר, מבנים משפחתיים והחברה המסורתית שאליה היא משתייכת, לצד התייחסות למציאות הפוליטית שבה היא חיה.

באמצעות רישום עמלני ורב־פרטים, שחאדה בוחנת את המתח בין האישי לחברתי, בין העולם הפנימי לבין הציפיות המופנות כלפי היחיד מבחוץ. עבודותיה עוסקות לא פעם במקומן של נשים בתוך המשפחה והחברה, ומציעות עמדה פמיניסטית הנותנת ביטוי לחוויה אישית, ללחצים חברתיים וליחסי הכוח המוטמעים במבנים פטריארכליים.תערוכות יחיד נבחרות שלה הוצגו בגלריה לאמנות אום אל־פחם; חלל האמנות טבארי, דובאי; מוזיאון תל אביב לאמנות; וקרומוול פלייס, לונדון. תערוכות קבוצתיות נבחרות בהשתתפותה הוצגו במוזיאון העיר חיפה; גלריית Mémoire de l’Avenir, פריז; מוזיאון Kunstmuseum Bochum Germany, גרמניה; הגלריה הלאומית לאמנויות יפות בירדן, עמאן; ומוזיאון ישראל, ירושלים. עבודותיה נמצאות באוספים פרטיים וציבוריים, בהם מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון LACMA ומוזיאון פניקס.