המיצב שיצרה פולי אפפלבאום במיוחד עבור מגזין III יפו מציע חוויה סוחפת ומעוררת פליאה בתוך חלל מתעתע שבו ציור הופך לפיסול, ופיסול לציור. אפפלבאום מייצרת סביבה בדיונית הנשענת על נופים גיאוגרפיים טבעיים המתקיימים במציאות – המדבר האדום בוויומינג, פסגת ההר האדום בדרום קולורדו והים האדום – ובה במידה גם על התייחסויות לתרבות מודרנית, כמו סרטו הראשון בצבע של הבמאי האיטלקי המפורסם מיכאלאנג׳לו אנטוניוני מ-1964, Red Desert, או הצבע האדום בעבודתו של המעצב והאמן הנודע יוזף אלברס. אפפלבאום מזמינה את הצופה לא רק להתבונן אלא גם לקחת חלק פעיל במסע סביב קווי גבול, ציור, הפשטה וצבע.

נקודת המוצא לתערוכה Red Desert, Red Mountain, Red Sea היא Red Desert (1993), עבודת רצפה מבד קטיפה, שנוספה בשנת 1997 לאוסף מוזיאון מגזין III לאמנות עכשווית. לעבודה זו הוסיפה אפפלבאום כמה עבודות נוספות: עבודת רצפה חדשה, Red Desert, Red Mountain, Red Sea (2021), עבודת קיר Red Waves (2022) וכן שלוש יצירות קרמיקה: Sun Targets (2017),Red Table with Red Sea Beads (2020-2013) ו- Red (eye) Line (2022).

עבודות הרצפה של אפפלבאום, להן היא קוראת ״fallen paintings״[1], הן יסוד מרכזי בעבודתה. אפפלבאום מתעניינת באופן בו שימש השטיח שבטים נודדים שחציית גבולות היתה להם דרך חיים. באופן דומה היא משתמשת בשטיח, אותו אובייקט עתיק יומין, על מנת להתחקות אחר קווי הגבול בין חלוקות מדיומליות. כמי שהחלה את דרכה כציירת, ההעברה של ציור אל עבודת רצפה – אובייקט שניתן לגעת בו, לשבת עליו, ללכת דרכו – מאפשרת לאפפלבאום לחקור את היחסים שבין הציור לפיסול או בין הציור לקולנוע. מחויבותה למלאכות היד המסורתיות, בין אם באופן ישיר, כמי שעובדת כבר שנים בקרמיקה או בשילוב עבודות יד של אחרים בעבודות האמנות שלה (העבודה Red Desert, Red Mountain, Red Sea נארגה על ידי משפחת ואסקֶז מן הכפר טֶאוטיטלָן דֶל וָאלֶה שבמדינת אואחאקה, מקסיקו; הסלים שבעבודה Red Table with Red Sea Beads נוצרו על ידי נשים מבקשות-מקלט מאפריקה החברות בקולקטיב קוצ’ינטה הפועל בתל אביב) מאפשרת לה לחקור את הגבול שבין אמנות ומלאכת-יד.

ההצבות של אפפלבאום אינן טעונות בהכרח בהקשרים של זמן ובמקום, אך קשה להתעלם מן המשמעות שהעבודות מקבלות כשהן מוצגות ביפו לאחר שנתיים של מגיפה. כשם שבדיקת הגבולות שבין אמנות ואוּמנות מקבלת ממד אקטואלי עם הכניסה לחלל מגזין III יפו מרחוב עולי ציון, נוכח השטיחים הפרסיים והאפגאניים הפרושים על המדרכות, כך עצם ההצבה של שטיח, המזוהה עם המרחב הביתי, במרחב הציבורי, מהדהדת את טשטוש הגבולות ביניהם שהתעצם בשנתיים האחרונות, בהן שולחן העבודה עבר לסלון הבית ואירועים אינטימיים בחיינו נחגגו בפארקים ובגינות ציבוריות.

כרמית גלילי
אוצרת, מגזין III יפו
2022

[1] מי שנקט לראשונה במינוח הזה ביחס לשטיחונים המוקדמים של אפפלבאום הוא קורט ורנדואו (Varendoe).

Red Desert, Red Mountain, Red Sea
הערות מאת פולי אפפלבאום

“אני רוצה לצבוע את הסרט כפי שמציירים על בד; להמציא את היחסים בין הצבעים ולא להגביל את עצמי לצילומם במצבם הטבעי.” מיכאלאנג’לו אנטוניוני

“Red Desert”, עבודת רצפה שלי מ-1993 (כעת באוסף  מגזין III), נוצרה במודע כמחווה לסרטו של אנטוניוני מ-1964. תהליך העבודה של אנטוניוני ריתק אותי בזמנו: זה היה סרטו הראשון בצבע, ובמקום פשוט לצלם בצבע הוא צילם אותו בשלמותו בגוונים מעומעמים, ואחר כך, בפוסט-פרודקשן הדגיש באופן מכוון אלמנטים נבחרים: הוא צבע את הסרט כמו שמציירים על בד. זה מה שמקנה לסרט חזות יחידה במינה  שמשקפת בתורה את הבידוד של הדמות הראשית בסרט, בגילומה של מוניקה ויטי. עלילת הסרט מתרחשת בסביבת העיר רַוֶונה בצפון איטליה, והרבה מהמבע החזותי המאפיין אותו נובע מהנוף התעשייתי באיטליה של אחרי מלחמת העולם ה-2. “כוונתי הייתה לתרגם את הפואטיקה של העולם, שבו גם מפעלי תעשייה ניחנים ביופי”, אמר אנטוניוני. 

ישנו מדבר אדום בוויומינג, ובכל עבודות הרצפה שיצרתי באותה תקופה התייחסתי להתפרסות האופקית של הנוף במרחב: שדות, כרי דשא, מדבריות וימים. השימוש הבוטח בצבע, השטיחות של העבודה והפוטנציאל האקספרסיבי הגלום בצבע עמדו בד-בבד בדיאלוג גם עם המדיום הציורי, ובדיעבד משמעותית לדעתי העובדה שהעבודה הוצגה כחלק מכמה וכמה תערוכות שביקשו להרהר על גבולות הציור: “Painting Outside Painting” (הביאנלה בקורקורן, 1995); “Painting: the Extended Field” (Magasin III, 7–1996), והביאנלה בליון ב-1997, “L’autre (the Other)”, שאצר הראלד זימאן. בהמשך התייחס קורט ורנדואו (Varendoe) לגוף העבודה הזה במילים “fallen painting”.

מאז 2013, לאחר ששבתי משנת שהות באקדמיה האמריקאית ברומא, עבודות הרצפה הללו שולבו בסביבות אימרסיביות: מייצבים תלויי-מקום שכללו ציורי קיר, קרמיקה ושטיחים. לשטיחים יש חשיבות מיוחדת בשבילי, מאחר והם מתייחסים למושג של נוודות. מוצאים חן בעיניי דבריו של היסטוריון הקולנוע פיליפ-אלן מישו (Michaud): “…השטיח, כדבר שנישא ממקום למקום ושמביא את הרגליים והעיניים לידי תנועה, ניצב כמטפורה רבת-עוצמה לתנועה.” בעבודות הללו, אם ככה, ובמיצבי השטיחים גדולי-הממדים, מתנהל דיאלוג שקשור פחות בציור ויותר בעבודה שחוצה גבולות בין כמה וכמה תחומים: פיסול, ציור, מיצב, קולנוע ומלאכת-יד. בה-במידה, סוגיות של צבע והפשטה עדיין חשובות לי כאמנית – כעת, בשדה פעולה מורחב יותר. 

ראשיתה של ההצבה הנוכחית במגזין III יפו נעוצה בצבעוניות ובארגון המרחבי של העבודה “Red Desert” המקורית. היא מתפרסת אל הקירות והופכת את חלל הגלריה ממיכל נייטרלי לשדה מרחבי אקטיבי וטעון באנרגיה. כמשקל נגד לעבודת הרצפה המקורית מוצב שטיח גדול-מימדים שנארג באואחאקה שבמקסיקו. גוני האדום העזים מגיעים מכנימת הקוכיניאל, מין ילידי לאזור, שמאות בשנים שימש כחומר צביעה אדום-כרמיני: הנוכחות של אובייקט מייצור ידני מהדהדת מענה מעברו השני של הזמן לשימוש שעשה אנטוניוני בצבע תעשייתי. אותם הצבעים מתפרסים הלאה לרוחב הקירות – גל של גוני אדום – ומהווים רקע לעבודות הקרמיות, המתייחסות בתורן לשמש: רצועה של אור הקורנת סביב-סביב לאזור התחום בחלל. 

מה שנותר בעינו ביחס לעבודה המוקדמת יותר הוא הדיאלוג המתמשך עם סוגיות היסטוריות של מדיום הציור: שטיחות, צבע וביקורת המרחב הציורי – אלא שכעת ההקשר מרחבי-היקפי בהשוואה לעבר. חשוב לי שהצופות והצופים יחוו את העבודה בצעידה מסביב לשטיח ודרכו, שעה שהן מוקפות מכל עבר בצבע, חפצים ומשטחים; דרך אחת להתבונן במיצב הזה היא כבסרט אנימציה, או כציור שהצופים עוברים דרכו. 

הדבר הנוסף שעניין אותי כאן – וממשיך להעסיק אותי לאורך עבודתי כבר 30 שנים ברציפות – הוא ההדהוד הרגשי והאינטלקטואלי של הצבע. שלושת האדומים הנזכרים בכותרת – האדום של המדבר, של ההר ושל הים –מתייחסים כולם למקומות ולנופים. ההר האדום הוא פסגה בדרום קולוראדו, שבאביב נצבעת אדום עקב נוכחות של גופרית ברזל בקרקע; אצות הופכות את הים האדום לאדום; והמדבר האדום של ויומינג מקבל את שמו מאופן הפגיעה של קרני שמש מערביות בחולות הקרחוניים שנותרו שם מאז עידן הקרח האחרון. כך מעורר המיצב תחושת התרחבות של חלל פתוח וזמן פלואידי, ללא חלל אחד, ללא זמן אחד. לפני שנים רבות, אז עדיין כסטודנטית לאמנות, הלמו בי דבריו של יוזף אלברס על הצבע האדום: “אם אומרים ‘אדום’ – את שם הצבע – ויש שניים שמאזינים, אפשר לצפות ל-50 גוונים של אדום שיעלו במחשבתם.” זה הריבוי שאותו רציתי להעניק לעבודה.