״כדי למקם את עצמו האדם נדרש לשחרר את מבטו מהמשוקעות בדברים ובמראות הנמצאים ‘שם מנגד’ ולהפנותו חזרה אל עצמו (המביט) ואל ההקשר בתוכו הוא חי ופועל. כדי לראות את עצמו באופן זה האדם נדרש לנקודת מבט חדשה, חיצונית לזרם ההתנסות המיידי שלו״ 

חגי כנען, פנימדיבור

כבר בשמה הלירי של התערוכה, לדוד מזמור, חושף דוד עדיקא את המפתח אל לבה. השם שנגזר מספר תהילים, אוצר בתוכו שאלה שהעסיקה פרשנים, בדבר היחסים בין השראה ויצירה – מה קדם למה, האם שרתה על דוד המלך שכינה לפני שאמר שירה, או שמא קודם באה היצירה ורק לאחריה שרתה השכינה. את מערכת היחסים הזו, המורכבת וההדדית מבקש עדיקא להציג.  

יותר משהיא תערוכת צילום, לדוד מזמור היא תערוכה על צילום. דרך דיוקנאות של צלמים, היא עוסקת בתשוקה לצלֵם וביחסי המבטים בין מצלם ומצולם: היא בוחנת שאלות של ייצוג, אסתטיקה וטעם, ונותנת ביטוי למחשבות על גוף ועל פוליטיקה, חברה וקהילה, תוך שהיא מאתגרת את האופן שבו אנחנו רואים צילום ותופסים אותו.  

לאורך שנות יצירתו עוסק עדיקא בניסוח שפה חזותית דרך שאלות של זהות. המצלמה משמשת אותו ככלי מחקר ויזואלי, והצילום מספק לו את המרחק הדרוש כדי למקם את מרכיבי זהותו האישית ביחס להיסטוריה של האמנות. ארכיון הדימויים האיקוניים שלו עוסק בשאלות של זהות עדתית, לאומית, מקומית, מינית ותרבותית, תוך יצירת טביעת אצבע מובהקת שהופכת את המוכר לבלתי מוכר ובלתי מושג –  ארכיון צילומי מקומי ואישי שהוא בה בעת גם יצירה של זהות חדשה.      

בלדוד מזמור מצטרפת לשאלות הללו גם השאלה על זהותו של עדיקא כצלם. הוא מציג 12 דיוקנאות של יוצרים ויוצרות בצילום, ביניהם חברים וחברות, קולגות ותלמידים/ות לשעבר. תיעוד המפגש בין שני צלמים, יוצר ויוצר/ת, מגלה כי הרגע בו נוצר הדיוקן הוא הרבה מעבר לדימוי הסופי אותו מציג עדיקא לצופה. עדיקא משתמש ברגע הזה כדי להעלות לדיון את הצילום כמדיום. כל אחד מהדיוקנאות מגלם בתוכו את המפגש עם השקפות העולם וגופי העבודות, התכנים והרעיונות בהם עוסק מושא הצילום. בדומה לאותה אמונה של שבטים ילידיים כי משהו מן הנשמה נלקח ברגע הצילום, מבקש עדיקא מהיוצרים הרבה יותר מאשר את הדימוי. דרך שאלות על מבט, על מי ששולט בו ועל האופן שבו הן הצלם והן הצופה משתמשים בו עולה מתוך אוסף הדיוקנאות דיוקן של צילום מקומי ועכשווי. 

כשמאחוריו שנים של עיסוק יומיומי בצילום, כצלם, יוצר ומחנך, עדיקא משתמש במרחק מהצלמים/מצולמים ובמבט הרפלקסיבי בהם כדי לשרטט קואורדינטות שבאמצעותן הוא ממקם את עצמו ואת גוף העבודה שלו בשדה היצירה הצילומית. הוא ניגש לצילום כמו צלם טבע שיוצא לצלם את בני מינו דווקא, כדי ללמוד מהם על זהותו שלו.  

לצד הדיוקנאות מציג עדיקא צילומי טבע דומם. פרחים, פסלונים, קונכיות, ספר, צנצנת. אלה הם חפצי מעבר בינו ובין המצולמים/ות, השתקפויות שלהם בתוך יצירתו. זהו רגע פיסולי בתערוכה, המתנסח במרחב ביתי שממוקם בין ביתו לביתם. את חלל התערוכה הוא בונה כבית שקירותיו ניתקו זה מזה, דירת מגורים מפורקת. החלל משחזר את החלל הביתי בו נעשו הצילומים, אך בו בזמן מייצר מרחב מתעתע, בו הצופה אינו עוד השולט הבלעדי במבטו שלו. מכל נקודה בחלל נחשף הצופה לחיבורים אחרים ולמבטים אחרים, סיפור אחר נחשף מאחורי כל קיר.   

הצילומים נעשו במצלמה אנלוגית, בפורמט גדול, בסרט צילום, מתוך כוונה לחזור אל צילום מסורתי – כזה שנוצר מתוך חומר, פילם ואמולסיה, ודורש תהליכים של פיתוח וריטוש. אופיו של צילום כזה מוסיף עוד נדבך אינטימי למערכת היחסים עם המצולמים. הטקס שנוצר סביב רגע הצילום, משך הזמן שלו, הרגע בו עדיקא נעלם מאחורי המצלמה והמצולם מתבקש לעצור נשימה, לא לזוז, כל אלה מייצרים דיוקן עשיר בפרטים אותם מאפשר החומר כמו גם היחסים בין הצלם למושאיו. אלה דיוקנאות חומריים, ציוריים, כמעט תלת ממדיים. הגוף המצולם שואף לקנה מידה של 1:1. הצופה הפוסע בין חלקי הדירה המפורקת מוצא את עצמו סמוך לדיוקנאות, לפעמים כמעט נתקל בהם. המרחק שנוצר בינו ובין הצילומים אינו המרחק הרגיל שבו הגוף ממקם את עצמו מול דיוקן בגודל כזה, זהו מרחק שכופה אינטימיות על הצופה. לרגע לא ברור מי מתבונן במי, הצופה בדיוקן או הדיוקן בצופה, ומבטו של הצופה מתמזג עם מבטו של עדיקא ובו-בזמן הופך למבט שלישי, אחר.

כרמית גלילי
מגזין III יפו, אוצרת