״היכן שישנו כוח ישנה התנגדות, ויחד עם זאת, או ליתר דיוק, מאותו טעם, זו אינה נמצאת לעולם בעמדה של חיצוניות ביחס לכוח. […] לכן, ביחס לכוח אין בנמצא מקום אחד שהוא מקום הסירוב הגדול – נשמת המרד, מוקד כל ההתקוממויות, החוק הטהור של המהפכנות. יש רק התנגדויות בלשון רבים וכל אחת מהן היא מקרה מיוחד: התנגדויות אפשריות, הכרחיות, בלתי-צפויות, ספונטניות, פראיות, מתרפסות, אלימות, התנגדויות מתוזמרות או של איש אחד, מתוך מחשבת רווח או מתוך הקרבה עצמית, מסרבות לכל פיוס או אצות אלי פשרה״.

  מישל פוקו, ״תולדות המיניות I הרצון לדעת״, מצרפתית: גבריאל אש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ׳ 66

בריקדות, זגוגיות מנופצות, שריפה והרס הם הדימויים הוויזואליים האסוציאטיביים שמעלה המושג התנגדות. אבל התנגדות אינה עומדת תמיד בסתירה למבני הכוח. גם כשהיא פועלת נגדם היא חלק מהם, חולקת איתם שיטות, חומרים וצורות, מתקיימת בשוליהם או משכפלת אותם בתוכה. הניסיון לערער על מבני הכוח כרוך אפוא גם בפעולת ערעור פנימית; ההתנגדות לכוח היא גם התנגדות לכוח שמקונן בך – היא מאתרת את עקבותיו בתוכה, ויוצאת נגדו בפעולות מתמשכות של בנייה והתחדשות. ההווה הישראלי ממחיש זאת היטב.

העיסוק ביחסים בין התנגדות לבנייה בתערוכה זו התפתח מתוך עבודותיו של האמן אבשלום (מאיר אשל), שנולד בישראל ופעל בצרפת משנת 1987 ועד למותו בטרם עת בשנת 1993. יצירתו של אבשלום לאורך שבע שנות פעולתו כללה מבנים ודגמים אדריכליים בצבע לבן, עבודות וידאו ורישומים, ועסקה בשאלות שנגעו למקומו של הגוף בתוך המבנה החברתי והפוליטי.[1] הפרויקט האחרון והמקיף ביותר שלו, אותו כינה Cellules (תאים), היה סדרה של ששה תאי מגורים ליחיד, אותם הוא תכנן להציב בשש בירות מרכזיות ברחבי העולם. מעוצבים על פי מידותיו, בעיצוב מינימליסטי וסגפני, ובנויים מעץ וקרטון וצבועים בלבן, התאים נועדו לחקור את האפשרות של מרחב התבודדות והתבוננות פנימית השומר על קרבה לחיים בעיר. בהסבר שנלווה לתערוכה שהציג במוזיאון לאמנות עכשווית בפריס (Cells, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris), התייחס אבשלום לעבודות התאים שלו כחלק מדיאלקטיקת ההתנגדות:

״תא הוא מנגנון שמתנה את תנועותיי. עם הזמן וההרגל, המנגנון הזה יהפוך להיות הנוחות שלי… ההכרחיות של הפרויקט נובעת מתוך המגבלות המוטלות… בידי יקום אסתטי שבו הדברים עוברים סטנדרטיזציה ומיצוע… הייתי רוצה להפוך את התאים האלה לבתים שלי, שבהם אני מגדיר את התחושות שלי ומטפח את ההתנהגויות שלי. הבתים האלה יהיה אמצעי התנגדות לחברה שמונעת ממני להיות מה שאני מוכרח להיות.״

Absalon, Cellules, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris, 1993.

בתערוכה מוצגות שתי עבודות וידאו, שלדבריו של אבשלום מבטאות את אותה דיאלקטיקה[2]. את הצעה למגורים (1991), המוקדמת מבין שתי העבודות, צילם אבשלום בסביבה אבסטרקטית שבה לא ניתן לזהות את השחקן, את הפעולות שהוא מבצע או את האובייקטים בהם הוא משתמש. הוא תיאר את הוידאו כמטאפורה לאופן שבו המבנים החברתיים  ממשטרים ומכתיבים את חיי היום יום של הפרט. לעומת זאת, בסרט ההמשך, פתרונות (1992), צילם אבשלום את עצמו, בסביבה מוכרת, מבצע פעולות שגורות, ותיאר אותו כסדרה של פתרונות מוצעים לחיים עצמם, לא עוד מטאפורה. בשתי עבודות הוידאו המבנה בנוי כמרחב ביתי שמספק לגוף הגנה, ויחד עם זאת גם מגביל ומדכא אותו. זהו מבנה צר וקלאוסטרופובי, שאינו מאפשר מרווח תנועה, ובנוי בדומה למבנים שבהם פועל הכוח, אבל הוא גם המקום שמתוכו מכונן את עצמו אבשלום כאדם מתנגד וכאמן.

יחסים בין התנגדות ומבנה מופיעים גם בעבודותיהם של גסטון צבי איצקוביץ, שחר יהלום וסאהר מיעארי, שפועלים בישראל היום. עבודותיהם עוסקות בהתנגדות כתהליך שיש לבנות אותו קודם כל באופן פנימי. גבס, קרטון, ברזל ובטון הופכים בעבודותיהם למסמן כפול, הן של הדיכוי הן של ההתנגדות לו, ונבדק הגבול הדק והמתעתע בין שניהם.

בעבודה סוף דרך חברון מביא גסטון צבי איצקוביץ את סיפורם של אלפי הפועלים הפלסטינים העוברים מדי בוקר דרך מחסום 300 (מעבר רחל) משטחי הגדה המערבית לשטח ישראל. איצקוביץ אינו מצלם את הפועלים, את המחסום או את החיילים. במשך כארבע שנים, לפעמים יום אחרי יום, הוא מצלם מבנה ארעי, שאותו בונה שוב ושוב אחד הפועלים, חאמד אחמד סעב ארחים טורה, מבנה המפורק פעם אחר פעם על ידי הרשויות הישראליות, האוסרות על בנייה באזור זה ועל העברת חפצים מהגדה לישראל. חאמד יוצא למחסום כל לילה בסביבות השעה שתיים וחצי, כדי להימנע מהצפיפות הקשה והעיכובים בשעות הבוקר, ואחרי המעבר במחסום הוא ממתין במשך שעות עד שייאסף בבוקר לעבודתו. המבנה משמש אותו למנוחה במהלך שעות ההמתנה הללו. כמו חאמד שחוזר ובונה את המבנה פעם אחר פעם, חוזר גם איצקוביץ לצלם את אותו מבנה, לאחר שהפועלים נאספים לעבודה ועוזבים את השטח. בבחירתו להימנע מלצלם את החיילים והפועלים, הקרוסלות, הגדרות ושאר המולת המחסום, הוא מפנה את המבט מהמבנים הקבועים של שגרת המחסום אל ההשתקפויות שלהם בדימויים המשתנים של המבנה הארעי השעון על עץ זית.

בביוגרפיה של סאהר מיאערי הקדימה הבנייה את האמנות. מיעארי עבד כפועל בניין לפני לימודי האמנות ובמהלכם, ועד היום הוא מגדיר את עצמו כאמן-בנאי. זוהי עבורו גם התקופה שבה התגבשה זהותו כערבי פלסטיני תושב ישראל. הטכניקות, הכלים והחומרים ששימשו אותו בעבר בבנייה משמשים אותו היום בעבודות האמנות. הברזל והבטון שבאמצעותם בנה מקלטים ובתי מגורים הם החומרים בהם הוא מנכיח את הקונפליקט האישי והלאומי. העבודה الا بيت  (אלא בית) היא מבנה בצורת חדר העשוי שכבות של רשת ברזל המשמשת בשלבי הכנת קונסטרוקציה לבטון מזוין. מי שעתיד לגור במבנה לא יראה את הרשת ולא יידע על קיומה מאחורי קירות מטויחים וצבועים לבן. מיעארי מציג אותה חשופה, כשבתוכה תלויות קוביות בטון. בזמן שהרשת חושפת את הקרביים של מעשה הבנייה, זה שמוסתר בתוך תהליך ביצורו של הבית הישראלי, קוביות הבטון הן התזכורת לבתים האחרים, אלה שרוקנו מיושביהם, שנמחקו ונשכחו.

פסלי הקבר של שחר יהלום הם תבניות גבס אותן היא יוצרת מעל פסלים שהיא אוספת, דימויים אייקוניים של חיות, צמחים ודוממים. לאחר יציקת הגבס יהלום פותחת את התבנית, מוציאה את הפסל המקורי, מחזירה אותו לבעליו וחוזרת ומחברת את התבנית. כך שהפסל אותו היא מציגה הוא קבר ריק של פסל אחר. לעתים מוצג הקבר כמו שהוא ולעתים הוא משמש כמודל לבניית שריון קרמי על פי מידותיו. בתערוכה מציגה יהלום שריון קרמי של פסל איילה המיועד לגינה ממשתלה בכפר יאסיף, זוג כפפות גבס – קבר לידיה שלה, וקבר של עץ אשוח עשוי פלסטיק ועליו תוכי, תוצרת סין. כשהיא קוברת את העץ במבנה קשיח יהלום מגינה עליו ומגבילה אותו בו זמנית, ובאותה נשימה גם מצביעה על היותו דומם, שמעולם לא יכול היה לצמוח. אותה הפעולה שמנכיחה את מגבלות הדימוי משנה את יחסי הכוחות בין החי הצומח והדומם. לצד הפסלים מציגה יהלום הדפסים ידניים בהם מוצגים שלל מצבי מחיה, מיתה, קבורה וחניטה. כל הדפס בנוי כמבנה העשוי מחיים, צומחים ודוממים, באופן שמבטל את ההפרדה המקובלת בין החיים למוות, נכנע להירארכיות קיימות, מערער עליהן ומבקש לבנותן מחדש.

כרמית גלילי
אוצרת, מגזין III יפו, 2023

–

[1] משה ניניו, “אי חזון קורן, או הקצוות המתאבכים של האפלה”, אבשלום, קטלוג תערוכה, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, עמ’ 25.

Absalon, Lecture, E’cole Nationale Superieure des Beaux- art, Paris, May 4 ,1993 [2]