ספק אם אי פעם ניתן היה להביט בנוף הארץ ישראלי כצורה טבעית או אסתטית בלבד, ועכשיו על אחת כמה וכמה. הנוף המקומי רווים בקונפליקטים של בעלות, זהות ויחסי כוח. שלושת האמנים המשתתפים בתערוכה – נורית דוד, שבתאי פינצ׳בסקי וטליה ישראלי – מפרקים את הדימוי המוכר של הנוף ומייצרים מתוכו נוף חדש. באמצעות שימוש בחומרים וטכניקות המפרים את הציפיות שלנו לגבי ייצוגים מקובלים של הנוף בהקשרים אמנותיים וקרטוגרפיים, הם חושפים מרחבי נוף חלופיים: מושתקים, מרוחקים וזרים.

זוהי התערוכה השלישית בסדרה של תערוכות קבוצתיות העוסקות בהתנגדות, פירוק ודמיון פוליטי: הראשונה, ״בריקדות״, נפתחה בשנת 2023 בהשתתפות האמנים: אבשלום, גסטון צבי איצקוביץ, שחר יהלום וסאהר מיעארי. השנייה, ״להסתכל אחורה אל העתיד״, נפתחה בשנת 2024 בהשתתפות האמנים: חמודי גנאם, טליה הופמן, מושון זר-אביב, שלו מורן, עומר קריגר והלל רומן.

נורית דוד
בסדרת ציורי שמן גדולים, צבעוניים, נטולי פרספקטיבה ועמוסי פרטים מהשנים 2000-2001, מספרת נורית דוד סיפור מרוכז על נוף. ״הייתי רוצה שהסיפור ייכתב או יירשם בפועל בתוך גופו של הנוף״, היא אומרת, ומשווה את עבודת הציירת לעבודת החקלאי, שכן שניהם מעצבים את הנוף.

ציורי הנוף שלה מבוססים על הרכבה בין צילומים שהיא צילמה באזור ירושלים לבין חלקי נופים שאספה מציורי רנסאנס, בעיקר ציורים המתארים את סיפור צליבת ישו. הציורים בני המאה ה-16 מתרחשים לכאורה באותו נוף ירושלמי, אך הם צוירו על ידי ציירים שמעולם לא ראו את אותו הנוף שהיא חוזרת ומצלמת בשנת 2000. דוד המוקסמת מציורי הרנסאנס שותלת אותם בתוך הנוף המקומי, וכופה על ההיסטוריה המקומית הקשרים רחבים יותר, ומבט שהוא בעת ובעונה אחת פנימי וחיצוני.

בעבודה נוף מספר 7 היא מציירת נוף של איזור ליפתא. דוד מציירת בלב הנוף הפוליטי והמקומי פרט פלאי מציור של הירונימוס בוש: כד שהוא גם בית על עץ ומשני צדדיו עצים הלקוחים מתוך ציור של אלברכט אלטדורפר. בנוף מספר 14 היא ממקמת בתוך נוף הנשקף מהר הצופים סלעים מתוך ציור של יואכים פטיניר וכן עץ שמקורו בציור ״מזבח אייזנהיים״ של מתיאס גרינוולד.

טליה ישראלי
נקודת ההתייחסות של טליה ישראלי לנוף המקומי בשתי הסדרות האחרונות אותן ציירה היא סדרת ספרי היסטוריה וידיעת הארץ משנות ה-70 בהוצאת משרד הביטחון, כמו למשל לקסיקון ידיעת הארץ ״כל מקום ואתר״. ספרים אלה היו שכיחים מאוד במדף הספרים הישראלי עד שנות ה-90 ולקחו חלק מכונן בבניית השייכות השורשית אל המקום. הם מציגים תצלומים בשחור לבן של נופי הארץ, אתרי טבע ושמורות ארכיאולוגיות, ואולם בניגוד לנוף הממשי של הארץ – שקשה להביט בו מבלי לזהות או לפחות לדמיין קווי גבול, אתרי קרב, כפרים נטושים, חורבות, אנדרטאות ועוד – בתצלומים שהוצגו בספרים מתועד הנוף המקומי כמרחב בעל ממד אפי, ריק מנוכחות אנושית. הנופים המונוכרומטיים המופיעים באותם ספרים, תומכים בבניית המיתוס הארץ-ישראלי והזיקה ההיסטורית אל האדמה ואל הנוף.

בסדרת העבודות הקודמת, כל מקום ואתר התבוננה ישראלי בתצלומי הנוף ההיסטוריים תוך התייחסות לפן הדרמטי והטראומטי הנעדר מהם, וציירה מהם נופים חדשים, שחושפים את מנגנוני ההבניה ויחד עם זאת גם שואפים לחזור ולראות את הנוף הראשוני. הסדרה החדשה, אותה מציגה ישראלי בתערוכה, חומר מוסע ברוח, היא תוצאה של ניסיון להשיל עוד שכבה של הבניות תרבותית מעל הנוף המוכר כל כך ולהסיר ממנו את ההילה המיתולוגית והזיקה התיאולוגית.

היא פונה לספר החוקר את הגאומורפולוגיה של ארץ ישראל, ומשתמשת ברישומים מדעיים של פני הקרקע. בחיפוש אחר האפשרות להתרחק מהנוף או להתקרב אליו עד שלא יהיה ניתן לזיהוי, חוזרת ישראלי ליחידות הראשוניות ביותר הבונות את הנוף. הציורים מציגים יחידות בודדות של מבני קרקע ותופעות טבע, וישראלי בודקת את האפשרות להשתמש בהן כמו באבני לגו מהן ניתן ליצור נוף חדש. אותם רעיונות של הפחתה והפשטה באים לידי ביטוי גם בטכניקה שבה ישראלי משתמשת: הציורים נוצרים בקווים רפטטיביים של עיפרון ובצבעי ספריי, במהירות ובמשיכות כמו אגביות, על גבי מצע של לוחות עץ או קירות חשופים. הנוף העובר צמצום כזה כאילו שואף להתגלות בצורתו המזוקקת ביותר, אבל בתוך כך הוא הופך להיות זר לעצמו, אחר.

שבתאי פינצ׳בסקי
אחד העקרונות החשובים ביותר של ״ידיעת הארץ״ – תחום הידע שפותח על ידי מדריכי טיולים מקומיים מתחילת המאה ה-20 ושילב מקרא, גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה, היסטוריה, בוטניקה ופולקלור – היה האופן בו יש לרכוש את הידע הזה: “דרך הרגליים”, כלומר, על ידי הליכה פעילה בארץ שבתאי פינצ׳בסקי מתחקה אחרי המסע הציוני בשבילי הארץ דרך ספרי הלימוד, מסלולי הטיול השנתיים ומסלולי תנועות הנוער, שסייעו לחנך דורות של ישראלים, ושואל על הנוף שלא נגלה בהם.

בעבודה השביל הראשון יצא פינצ׳בסקי בעקבות השביל הראשון שסומן בשטחי פלשתינה המנדטורית ערב הקמת המדינה, באיזור עין פשח׳ה שמעל ים המלח, שביל שהיה עד לאורך השנים, מאז שנחנך לראשונה, לשינויים דרסטיים בתצורת הקרקע, בגובה פני הים ובתשתיות הסביבה. כבר בתחילה התערבבו באידיאלים של ידיעת הארץ גם צרכים צבאיים, והצילומים שצולמו על ידי קבוצות המשוטטים הראשונות הפכו מסווה לצילום מודיעני של ההגנה והפלמ״ח שמטרתו היתה למפות את השטח לקראת מלחמה עתידית. ואכן שבוע לאחר תחילת סימון השביל, בנובמבר 1947, נקטע תהליך הסימון לפני השלמתו בעקבות פרוץ המלחמה ב-30 בנובמבר 1947, למחרת אישור תכנית החלוקה באו״ם, והשטח עבר לשליטת ממלכת ירדן עד שנכבש ב-1967.

במשך כשנה תיעד פינצ׳בסקי את השינויים בצורתו הפיזית של השביל, ומיפה אותו מחדש באמצעות סריקת פוטוגרמטריה על פי תצלומים שצולמו בהליכה הלוך ושוב לאורכו. העבודה כוללת שני מודלים של תיעוד: בווידאו ובדו-מימד. בעוד שהצילום באמצעות מצלמה תמיד מוגבל, וחושף רק מה שגלוי לעינינו, הסריקה אינה כפופה לאותן חסימות של המבט ומאפשרת לנו לראות את מה שלא ניתן לראות, לא בעין ולא במצלמה.
פינצ׳בסקי נמנע מלהציג את צילום הנוף אותו אנחנו מורגלים לראות, זה שלתוכו מקופלות כבר משמעויות היסטוריות, צבאיות וחברתיות. העבודות שלו מציגות נוף זר, בצבעים לא מוכרים, שלא ניתן למקום אותו, ושום פרט בעבודה לא מעביר את התחושה המוכרת של טיול בשבילי הארץ. יותר מכל דבר אחר, הווידאו מזכיר הליכה על הירח, והסריקה הצבעונית מציעה דימויים טלסקופיים מכוכבי לכת אחרים. פינצ׳בסקי מרחיק את הנוף מהאופן שבו הורגלנו לראות אותו, ובכך מאפשר לשאול שאלות על הדרכים שבהן אנחנו רגילים לזהות אותו ולהשתייך אליו.

כרמית גלילי

אודות האמנים

נורית דוד

נורית דוד נולדה בשנת 1952 בתל אביב, בה היא חיה ועובדת גם כיום. שימשה כמרצה במדרשה למורים לאמנות (בית ברל) ובמחלקה לאמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים. את לימודיה באמנות השלימה במדרשה למורים לאמנות (בית ברל) כמו כן למדה רישום ב- The Prince of Wales drawing studio בלונדון.
יצירותיה של דוד הן בעלות מטען ביוגרפי עמוק. המוקדמות שבהן זוהו עם סגנון ״דלות החומר״ הישראלי, אך החל מראשית שנות התשעים החלה דוד ליצור אמנות פיגורטיבית, בעלת השפעות ישירות של אמנות אירופאית מימי הביניים והרנסנס. מזה יותר מעשר שנים הציור שלה נוטה להפשטה ועושה שימוש בציור דיגיטלי, המשמש גם להדפסת טקסטיל לצורך תפירה של פרטי לבוש. היא משלבת ביצירותיה בין מלאכת יד עמלנית ומסורתית, לבין עבודה עם כלים טכנולוגיים ועכשוויים. לצד עיסוקה באמנות, היא מפרסמת לאורך השנים מאמרים בכתבי עת, קטלוגים וספרים.
עבודותיה של דוד הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בישראל ובעולם. תערוכות יחיד בגלריה גבעון (2024); מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב מאוחד (2021); מוזיאון חיפה לאמנות (2015); מוזיאון תל אביב לאמנות (2007). תערוכה זוגית של דוד ויצחק גולומבק הוצגה במוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה, קיבוץ ברעם (2023). בנוסף דוד השתתפה בתערוכות קבוצתיות בניהן הציגה ב- Galleria Mimmo Scognamiglio, מילאנו (2008); Gropius Bau, ברלין (2005); The Jewish Museum, ניו-יורק (1998); Ackland Art Museum ,צפון-קרוליינה ( 1996); הביאנלה ה-21 של סאן-פאולו, ברזיל (1991).
כהוקרה על יצירתה הענפה, זכתה בפרסים רבים ביניהם פרס רפפורט מטעם מוזיאון תל אביב, פרס מפעל חיים מטעם משרד התרבות, פרס עידוד היצירה מטעם משרד החינוך והתרבות, פרס סנדברג מטעם מוזיאון ישראל ועוד. עבודותיה נכללות באוספים ציבוריים ופרטיים חשובים.

טליה ישראלי

טליה ישראלי נולדה בירושלים בשנת 1976. חיה ועובדת בתל אביב והרצליה. ישראלי היא הרכזת האקדמית של המחלקה לאמנות בשלוחה החרדית של בצלאל משנת 2020 , חברת סגל במחלקה לאמנות בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים, מאז שנת 2006. בעלת תואר ראשון באמנות מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ירושלים, ותואר שני באמנות מגולדסמית׳ קולג׳, אוניברסיטת לונדון.
גוף העבודה של ישראלי נע מייצוג של מקומות מונומנטליים בצבעי שמן על בד לציור בצבעי ספריי על קיר הגלריה ובחוצות העיר, במטרה לצמצם את הרווח שבין המקום לייצוגו וליצור מיזוג פעיל ורפלקסיבי ביניהם. היא מציירת ציורי נוף ומרחבים אורבניים, ציור פיגורטיבי, לעיתים על סף המופשט, שכורך את הסביבה המצוירת עם תכונות המדיום ופעולת הציור, כך שהם בלתי ניתנים להפרדה. ישראלי מתמקדת בקשר בין מרחבי המחייה הממשיים לבין היכולת של הציור לקבע ולייצג את הלכי הרוח והנפש שהמרחבים האלה מעוררים. בשנים האחרונות פיתחה ישראלי מתודת ציור ייחודית שמשלבת את העניין שלה בתיאור פרטני מדוקדק עם ציור גס יותר, המתכתב עם שפת הגרפיטי. כאשר התוצאה מוליכה ליחסי הציור עם צילום, רדי-מייד ומגוון כלי ייצוג מכניים כמו זירוקס.
עבודותיה של ישראלי הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בישראל ובעולם. תערוכות יחיד בגלריה בארי (2023); גלריה מאיה, תל אביב (2022); בית האמנים, ירושלים (2020); מוזיאון ראלי, קיסריה (2018); Taylor Foundation, (פריז 2017); מוזיאון אשדוד לאמנות (2016). בנוסף ישראלי השתתפה בתערוכות קבוצתיות, בניהן ב- Spinnerei rundgang LIA, לייפציג (2025); Hangar Bicocca, מילאנו(2011); Winzavod-Moscow contemporary art center(2008) FA Projects ;, לונדון (2004).

שבתאי פינצ׳בסקי

שבתאי פינצ׳בסקי נולד בשנת 1986 בלונדון, בריטניה. חי ועובד בניו יורק, ארה״ב. הוא פרופסור משנה לצילום ב-The New School, Parsons School of Design, ניו יורק. בעל תואר ראשון בצילום מהאקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בירושלים, ותואר שני באמנות מאוניברסיטת Northwestern Evanston, IL.
דרך צילום, מידול תלת-ממדי, מיפוי, כלים מבוססי אינטרנט ועוד, בוחן פינצ׳בסקי חומרי צילום ארכיוניים ואת יחסיהם לגיאוגרפיות של סכסכוך ועקירה במיוחד בישראל/פלסטין. עשייתו עוסקת בשאלות של צדק חברתי וזכויות אדם, ובהשלכותיהן בתחום האמנות והמדיה.
עבודותיו של פינצ׳בסקי הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. תערוכות יחיד בגלריה בצלאל, תל אביב (2023); Space P11, שיקאגו (2022); Block Museum Of Art, אילינוי (2021); מכללת הדסה, ירושלים (2017). בנוסף פינצ׳בסקי השתתף בתערוכות קבוצתיות, בניהן ב- Singapore Art Museum (2023); Common Ground, פורטוגל (2023); Hyde Park Art Center, שיקגו (2022).