מגזין 3 יפו: היי סמדר, מה שלומך בימים אלו?

ס.ד: אני בסדר, בבית בלונדון בהפסקה הארוכה הזו מאז מרץ. מאפסת את המערכת אחרי שנתיים של יותר מדי נסיעות. עוצרת ומתחילה מחדש, חושבת על מרחק כמצב, כחומר, כמכשול וגם כהזדמנות.

מגזין 3 יפו: ספרי לנו משהו על העבודה מהאוסף שאנו רואים כאן?

ס.מ: “360 מעלות” צולם בשנת 2006, בערב שישי חם על חוף הים שבין יפו לתל אביב, כשקבוצות אנשים שונות בחברה הישראלית/פלסטינית חולקות יחד את המרחב הציבורי הספציפי הזה. העבודה נעשתה במשותף עם בן זוגי, לנארט ואן אולדנבורג, שצילם את המבט הרפלקטיבי המאוד איטי הזה הקולט התרחשות בזמן אמת (real time), מבט שנמשך לאורך 26 דקות ארוכות ונחווה באמצעות תנועת המצלמה. זהו סוג של ‘סריקה’ רצופה של הנוף, באמצעות עדשת טלפוטו עמוקה, וניסיון לתפוס משהו תת-הכרתי ומלא סתירות שמתקיים בתוך היומיומי, ומחלחל מבעד לשכבות הטופולוגיה החברתית שהתקיימה באופן אקראי באותו מרחב וזמן.
המבט הזה מתחיל עם שקיעת החמה בתקריב של קבוצת סועדים במרפסת של מסעדת חוף יוקרתית, עובר בהדרגה אל הנופשים על שפת הים כשנוף יפו נראה ברקע, נע לאיטו אל תוך הים והמתרחצים, ממשיך בחשיכה אל הצועדים בטיילת ואל המשפחות שהתאספו סביב מנגלים על גבעות הדשא של גן צ’רלס קלור, וחוזר כל הדרך אל המסעדה ממנה התחיל. כשהמצלמה ‘סורקת’ את הסצנות האלה בטייק אחד מתמשך, היא בו-זמנית חושפת ומסתירה מיקרו-נרטיבים רבים שמתרחשים מולה, אבל לא עוצרת להתעכב על אף אחד מהם. את הסאונד הקלטתי עם תנועת המצלמה כשהמיקרופון בכיוון הפוך לזה של העדשה.
חוף תל אביב היה מוטיב מרכזי גם במיצב האודיו-ויזואלי ‘מצילים’ שהקלטתי וצילמתי בשנת 2002, בתקופת האינתיפאדה השנייה, במהלך מפגש מחודש עם ישראל ושהייה ממושכת בה, אחרי שנים רבות שלא ממש ביקרתי בארץ. הקשבתי והסתכלתי על משהו שהיה מוכר לי כל כך אבל מנקודת מבט שהשתנתה. בעיני החוף הוא מעין מרחב לימינלי של בין לבין, סוג של קצה, או ממשק, ובטייק הארוך הזה של “360 מעלות” אני מזהה משהוא שברירי באופן שבו הקבוצות החברתיות השונות מאכלסות את המרחב הפתוח; הן לא ממש מתערבבות זו בזו, ונראה שהן אפילו מתעלמות מהנוכחות הבו-זמנית אחת של השנייה. השיתוף הפיסי של המרחב עומד בניגוד לפער העצום שקיים בין הקבוצות הללו מבחינה חברתית, כלכלית ופוליטית, וכל זה בקונטקסט של מה שנראה כנורמליות לכאורה.

מגזין 3 יפו: האם בהקשר של הימים האלה את חווה את העבודה באופן שונה?

ס.מ: אנחנו חוזרים ומתבוננים בה בביתנו בלונדון, ממרחק הזמן והמקום, באווירת הסגר המתמשך, בזמן שבכל מקום בעולם מתחולל משבר ביו-פוליטי חמור. במבט של עכשיו, הצילום המאוד איטי של ההתרחשות מלפני 14 שנה, נראה לנו מנוגד לשטף הדימויים הנוכחי שמגיע מישראל בשידור חי ובזמן אמת, וכוונתי בעיקר לצילומים של המחאה ההמונית נגד המשטר שממלאת מרחבים פתוחים רבים (כולל את החוף שבו צילמנו) כבר מספר חודשים. נדמה שמשהו תת-קרקעי מתחיל לזוז ומופיע על פני השטח.אני גם חושבת על הפלסטינים שנוכחים בצילום שלנו, לדוגמא ראוואן, הילד שנשמע מדבר איתי בזמן שאנו מצלמים, סקרן לגבי מעשה הצילום, ומספר שהוא הגיע אל החוף מבית איכסא, כפר הנמצא מצפון-מערב לירושלים; היום הוא בוודאי כבר לא ילד. אפשר לתהות מתי הוא וחבריו הפלסטינים יוכלו ליהנות שוב מהחוף הזה כמו לפני 14 שנה.

מגזין 3 יפו: על מה את עובדת כרגע?

ס.מ: המגיפה גרמה להפסקה בתהליך עבודה ממושך על פרויקט שמבוסס על הקלטות דוקומנטאריות שעשיתי בארץ, שעדיין אינני יכולה לדון בו. אני מקווה שהוא יתממש בהמשך. מעבר לכך אני מנצלת חלק מהזמן לעבודה על הארכיון הפרטי שלי וגם על אוסף גלויות משנות ה20 שהיה שייך לסבי, שמתמקד בזנים שונים של קקטוסים שצולמו בלייפציג. סבי היה בוטניקאי אוטודידקט, ולפי סיפורי המשפחה הגלויות האלה ליוו 80 צמחי קקטוס ממשיים שהוא הביא עמו לפלשתינה באנייה שהפליגה ממרסיי ליפו בשנת 1933.

מגזין 3 יפו: יש לך מחשבות על העתיד?

ס.מ: ישנם כל כך הרבה משתנים בלתי צפויים במציאות העכשווית, החל בפן האישי ועד ההיבט החברתי והפוליטי שקשה לצפות ולתכנן. נדמה שהרבה אלמנטים הואטו או נמצאים במצב השהייה, אבל אני חושדת שלמעשה הדברים משתנים בקצב מהיר יותר ממה שאנחנו מסוגלים לתפוש.

מגזין 3 יפו: היי גיל, מה שלומך בימים אלה?

ג.ש: בגן ואני יצאתי מהמיטה :)

מגזין 3 יפו: ספר לנו משהו על העבודה מהאוסף שאנחנו רואים כאן.

ג.ש: הגוף ברישום רפוי, אולי אוטם עצמו מהעולם. הטלפון על השידה מצלצל או שמא שוקט? אלו מתחים ורגעים שאני מבקש.

מגזין 3 יפו: האם בהקשר של הימים האלה אתה חווה את העבודה באופן שונה?

ג.ש: תמיד אהבתי לישון ועכשיו שכל העולם נאלץ לעשות ״עצירה״ על אחת כמה וכמה. כשאני ישן אני מעדיף לישון כשראשי מעל הכר :)

מגזין 3 יפו: על מה אתה עובד כרגע?

ג.ש: בימים אלו אני מצייר ועובד על מיצב שקשור למטבח אחורי של מסעדה ומצייר בסטודיו מדפים ומזגנים. הוא מתקיים כחזיון אצלי בראש כבר זמן. אני גר מעל מסעדה. ככה מתחיל אצלי רעיון למיצב… עדיין מבשיל. מוקדם להבין היכן ומתי.

מגזין 3 יפו: מחשבות על העתיד?

ג.ש: כרגע אנחנו בקריסה אני מדמיין זוחלים, ציפורים, יונקים. הקמפוס מת.

נחום טבת (יליד 1946) חי ועובד בתל אביב. טבת הינו אמן מושגי שעוסק במסורות של מינימליזם ובאוהאוס. הוא יוצר פסלים ומייצבים שמבוססים על צורות מחיי היום יום ומאורגנים במערך צורני מורכב, הנראה שונה מכל זווית. בעבודותיו מייצר חוויה פיסית ובוחן את היחס שבין עבודת האמנות לבין הצופה. טבת כיהן כפרופ׳ באקדמיה לעיצוב ואמנויות בצלאל, שם הקים וניהל את המסלול ללימודי המשך ואת התוכנית לתואר שני. במשך יותר מ-40 שנה עבודותיו מוצגות בתערוכות יחיד רבות בין היתר בבית לאמנות, צ’סקה בודייוביצה, צ׳כיה (2018); גלריית Kristof De Clercq, גנט, בלגיה (2018); מוזיאון Sztuki, לודז’, פולין (2017); ביאנלה לודז׳, פולין (2010); מוזיאון לאמנות בת זמננו ברומא, איטליה (2008); מוזיאון ישראל, ירושלים (2007). בנוסף, הוא השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות, עבודותיו נמצאות באוספים חשובים והוא זכה במספר פרסים יוקרתיים. 

מגזין 3 יפו: היי נחום, מה שלומך בימים אלה?

נ.ט: בסדר גמור, נהנה בסטודיו.

מגזין 3 יפו: ספר לנו משהו על העבודה מהאוסף שאנחנו רואים כאן (ללא כותרת, 1995-1996).

נ.ט: זו עבודה שאני מאוד מחשיב בביוגרפיה האמנותית שלי, במהלך העבודה עליה התגבשו רעיונות שהובילו לסדרה גדולה של מיצבים, סדרה שהוצגה בשלמותה במוזיאון ישראל ב2007 (אוצרת שרית שפירא ז״ל).
עד העבודה הזאת, כל פסלי הרצפה שלי החל משנות השמונים, התחילו מאלמנט מרכזי, שממנו התפתחה תנועה סיבובית-ספירלית חזקה “שהעיפה ופיזרה” אלמנטים בחלל. וכאן, לראשונה, אין מרכז אחד, יש בה הרבה התרחשויות נפרדות שמתרחשות בו-זמנית, כמעט מתחרות זו בזו. זו גם העבודה הראשונה שלי שנשענת על גריד בחלל נתון, וממלאת אותו.
מהלך נוסף, חדש בעבודה הזאת, היא הצפיפות והשימוש האינטנסיבי באלמנטים דמויי מחיצות, קירות שתוחמים. מקטעים בעבודה ,שאני חושב עליהם כמו על “CUT” בקולנוע, רצפים שנחתכים, שמוחקים ומסתירים. אתה לא יכול לראות את העבודה כמכלול, או להקיף אותה במבט. המקטעים הם מערכים של אובייקטים שבניתי ידנית, יש בחלקם חושניות ואינטימית, שמזמינה להתקרב, כמעט למשש, ונוצר פער בין ראיה מקרוב ומרחק. קנה המידה גם הוא לא אחיד, ונדמה לי שיש תחושה של רציונל שמושך לקרוא ולהבין, ומתח בין רציונליות למקריות, ערבוב של מסורות של הפשטה מודרניסטית ודימויים נרטיביים, כמו שיטות שנכנס בהן וירוס והן משתבשות. ועוד עניין שהוא חידוש בעבודה הזאת הוא, שאין בה שום בורג או דבק שמחזיק דברים יחד, זה הפוך מפסלים קודמים שהיה בהם ריחוף, שלא התחשבו בגרביטציה, פה יש מין קבלה, כמעט כניעה, הדברים פשוט מונחים על הרצפה זה ליד זה, זה על זה, או נשענים, מכה קטנה, והכל קורס, עם כל ההתייחסויות למסורות של פיסול מודרניסטי, עם הלובן הנקי והפונקציונליות מהבאוהאוס והקיבוץ.
התחלתי אותה ב-1995, הייתה לי תחושה שמיציתי את סדרת הפסלים הקודמת (“שעורי ציור”) וחיפשתי איך להמשיך. סגרתי את הדלתות של הסטודיו ולא הראיתי לאף אחד כלום במשך כמעט שנתיים, והעבודה צמחה באיטיות, באופן אורגני, היא לא התפתחה מתוכנית ,או מרישומי הכנה, זה היה עקרוני בשבילי, דבר הוביל לדבר.דיוויד נוימן הגיע לסטודיו, עם שרית שפירא ז״ל, כשהעבודה הייתה כמעט גמורה, ואחרי שבוע הוא צלצל והזמין את העבודה לתערוכה, שנקראה ״Painting: the extended field״ תערוכה עם רשימת משתתפים ‘הוליוודית’: Paul McCarthy, Luc Tuymans, Jessica Stockholder, Imi Knoebel ואחרים, באמת, תערוכה נהדרת. הוא רכש את העבודה לאוסף מהתערוכה.

מגזין 3 יפו: האם בהקשר של הימים האלה אתה חווה את העבודה באופן שונה?

נ.ט: עוד משנות השמונים הייתה בעבודה שלי סוג של התנגדות לצילום, לדימוי סנפ-שוט יחיד ״שמראה״ פסל. כבר אז, ובטח בשנות התשעים, הייתי עסוק ביצירת חוויה פיזית, גופנית-חושית, כמעט מישושית כמהלך של קריאת העבודה, והיה לי חשוב הזמן שנדרש כדי לחוות את העבודות שלי. כיום ההתנגדות הזו רלוונטיות בעיני אפילו יותר, כשאנחנו רואים אמנות וחווים הכל דרך מסכים.

מגזין 3 יפו: על מה אתה עובד עכשיו?

נ.ט: התחלתי סדרה של עבודות, שונות במשהו מעבודות קודמות. בעבר הייתה לי סדרה של פסלים שנקראו ״שיעורי ציור״ שהתייחסה ליחסים שבין ציור ופיסול. העבודות האחרונות חוזרות לעיסוק הזה.אני מתחיל מצירופים של משטחי דיקט מצוירים על הרצפה, ייצוגים של נוסחי ציור שירדו מהקיר. הציורים האלה משמשים כבמה שעליה אני מציב אובייקטים, למשל ספסל, כיסא, סירה וכו’ בהמשך, כל זה מטפס מהרצפה אל הקיר. ואז האובייקטים “עומדים” על הקיר ויוצרים מצב שכאילו הרצפה התקפלה אל הקיר. זה מהלך שהופיע בדרכים שונות גם בעבודות קודמות, אבל פה הוא ממש בלב העניין, אני אוהב הרפתקאות כאלה, כשלא ברור לאן כל זה מוביל.

מגזין 3 יפו: מחשבות על העתיד?

נ.ט: אני מופתע לכמה כיוונים נוספים אפשר לקחת את הפרויקט המתמשך שלי, יש לי הרבה רעיונות ואני נכנס לדברים שחדשים לי ועובד בהתלהבות ובשמחה. במובן הזה, כל מיני תערוכות בחו”ל שהתבטלו, נותנות איזה מרווח נשימה וגם מעוררות מחשבות על עבודה בסטודיו כשה״סיסטם״ משותק. שזה בעצם המצב הכי נקי בסופו של דבר של “לעשות אמנות”.

יאן טיכי (יליד 1974) חי ועובד בשיקאגו. בוגר לימודי המשך באקדמיה לעיצוב ואמנויות בצלאל ולימודי תואר שני בבית הספר של המכון לאמנות בשיקגו, שם הוא גם מרצה כיום. טיכי עובד במגוון מדיומים, וידאו, פיסול, ארכיטקטורה וצילום, עבודתו מורכבת משפה מינימליסטית באמצעותה הוא חוקר מבנים נסתרים, נושאים חברתיים וכוחות פוליטיים סמויים. עבודותיו הוצגו בתערוכות יחיד רבות, בין היתר בגלריית פרידמן, ניו יורק (2020); גלריית קורנפלד, ברלין, גרמניה (2019); מוזיאון ברמן לאמנות, קולג’וויל, פנסילבניה (2017); מוזיאון סנטה ברברה לאמנות, קליפורניה (2016); מרכז הייד פארק לאמנות, שיקאגו, אילנוי (2016); מוזיאון לצילום עכשווי, שיקאגו, אילנוי (2012). בנוסף, הוא השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות, עבודותיו נמצאות באוספים חשובים והוא זכה במספר פרסים יוקרתיים. 

מגזין 3 יפו: היי יאן, מה שלומך בימים אלה?

י.ט: כמו רוב האמנים-מחנכים, אני בעיצומו של סמסטר מוזר, מלמד שיעורים היברידיים בבית הספר של המכון לאמנות בשיקגו. חינוך מקוון לאמנות הוא פלטפורמה תובענית, שמאתגרת את הרעיונות המסורתיים של נגישות ומציעה פתרונות חדשים, שאני מקווה שיהיו רלוונטיים ביום שאחרי.

מגזין 3 יפו: ספר לנו משהו על העבודה מהאוסף שאנחנו רואים כאן.

י.ט: דימונה (2006), הוא מודל ממגזרת נייר של המתקן הגרעיני, שמופעל על ידי הקרנה מתוזמנת, ומלווה בפוסטרים של מגזרת נייר שמוצעות לקהל, כדי שיוכלו לקחת הביתה ולבנות כור גרעיני משלהם.המיצב הינו חלק ממכלול עבודות שבוחנות את כחם של מקומות בלתי נגישים. האתרים האחרים היו דהאניה, (2006) , דגם של נמל התעופה הבינלאומי יאסר ערפאת, שגם היא נמצאת באוסף מגזין III ומתקן 1391, (2007), דגם נייר של הכלא הסודי של צה”ל.

מגזין 3 יפו: האם בהקשר של הימים האלה אתה חווה את העבודה באופן שונה?

י.ט: כשיצרתי את האובייקטים הללו, התעניינתי באילוצי הנגישות שהאתרים הללו מציגים בפני הדמוקרטיה המקומית. תוך כדי תהליך העבודה מעולם לא עזבתי את הסטודיו, אספתי את כל המידע שהיה נגיש באינטרנט ודמיינתי את החלקים החסרים. כיום, גישה כזו לעולם נכפית במידה מסוימת על כולנו.

מגזין 3 יפו: על מה אתה עובד כרגע?

י.ט: בשבוע שעבר פתחתי, ממרחק רב, תערוכת יחיד בדסאו, גרמניה, שנוצרה בתקופת הרזידנסי שעשיתי בקיץ בבתי המאסטרים של הבאוהאוס. כעת, אני עובד עם קבוצת אמנים צעירים בדאלאס, טקסס, במטרה לשתף את סיפורי ההגירה שלהם.

מגזין 3 יפו: מחשבות על העתיד?

י.ט: ההפרדה שנכפית עלינו דוחפת אותנו למצוא דרכי תקשורת אלטרנטיביות, ואני מרגיש שכאמנים תמיד הצלחנו לדמיין מחדש את הדרך בה אנו מתחברים לקהל שלנו.

מירי סגל (ילידת 1965) חיה ועובדת בתל אביב, למדה במכון לאמנות של סן פרנסיסקו ובעלת תואר דוקטור במתמטיקה מהאוניברסיטה העברית. כעת היא מרצה באקדמיה לעיצוב ואמנויות בצלאל, ובפקולטה לאמנויות- המדרשה, במכללת בית ברל. 
סגל היא אמנית מדיה חדשה המשלבת מדע וטכנולוגיה במגוון אמצעים, וידאו, אור ועיבודיי מחשב. עבודותיה עוסקות באופן שבו נתפשת עבודת האמנות, על ידי בחינת נקודת מבטו של הצופה וערעורו. עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד רבות, בין היתר בקאנאל- מרכז פומפידו, בריסל, בלגיה (2019); מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, ישראל (2018); מוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע, ישראל (2016). בנוסף, היא השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות, במוזיאון פתח תקווה לאמנות, ישראל (2019); במרכז לאמנות עכשווית, תל אביב, ישראל (2019); מוזיאון תל אביב לאמנות, ישראל (2016). כמו כן, עבודותיה נמצאות באוספים חשובים והיא זכתה במספר פרסים יוקרתיים.

מגזין 3 יפו: הי מירי, מה שלומך בימים אלה?

מ.ס: אישית אני בסדר, אני מודאגת מהקריסה הכלכלית שחווים כל כך הרבה עובדים, ממה שעלול לקרות לשדה התרבותי ומהאמצעים האנטי דמוקרטיים החדשים שנכנסו לחיינו על מנת להישאר.

מגזין 3 יפו: ספרי לנו משהו על העבודה מהאוסף שאנחנו רואים כאן.

מ.ס: זו עבודה משנת 2002, היא מורכבת משני פסלים או אובייקטים-מוכנים-לשימוש, זהים. הפסלים הינם משתנות שנועדו להשתנה נשית בעמידה על ידי הצמדתם לגוף. הם מבוססים על צורה מוקטנת של המשתנה המפורסמת של דושאן שהותאמה להשתנה נשית דרכם. בנוסף, ישנו סרטון “הדרכה” המוקרן על מסך קטנטן, בו רואים אותי משתמשת באחד הפסלים.

מגזין 3 יפו: האם בהקשר של הימים האלה את חווה אותה באופן שונה?

מ.ס: האמת שלא, זו עבודה מלפני כמעט עשרים שנה ולא יצא לי לחשוב עליה בהקשר של הקורונה, אבל היא קשורה לעבודות אחרות שעבדתי עליהן לאחרונה.

מגזין 3 יפו: על מה את עובדת עכשיו?

מ.ס: אני עובדת על מספר עבודות, חלקן גשמיות וחלקן וירטואליות. בקשר לעבודה מהאוסף – Made-Ready, לאחרונה, בתקופת הקורונה, עבדתי על מספר שיחזורים בפלטפורמת זום לעבודות אמנות איקוניות. אחד מהם היה לעבודה ״Performer/Audience/Mirror״ של דן גראהם. העבודה שלי נקראית Up-Close. עניין אותי לשחזר בזום עבודה זו של גראהם; מצד אחד קל לחולל בזום סיטואציה דומה במידה רבה לפרפורמנס המקורי, מאידך המבט של גראהם מנכיח את הצופה כסובייקט ומשתתף באמצעות קשר עין, זהו מרכיב שנעדר מהזום ולדעתי מאפיין את הזמן החדש בו אנו נמצאים – מעין פנאופטיקון בו כולם רואים את כולם, אבל האפשרות להישיר מבט אל מישהו אחר נעלמת בהדרגה.
בגלרייה דביר מוצגת בימים אלה העבודה Necrofleur משנת 2003, גם היא מחווה לעבודת ה״מזרקה״ של דושאן, אבל מחווה זו עוברת דרך הצילום של ברוס נאומן – ״דיוקן עצמי כמזרקה״ (1966), עבודה זאת מוצגת בגלריה דביר לצד עבודת טקסט שמצויירת בחלל הגלריה (Last Lust, (2020.

מגזין 3 יפו: מחשבות על העתיד?

מ.ס: הנושא של העתיד, לאן אנחנו הולכים כחברה, מאוד מעסיק אותי. אני מקווה להצליח לגעת במחשבות ורגשות בנוגע אליו בעבודות הבאות.

דוד עדיקא (יליד 1970) חי ועובד בתל אביב, למד לתואר ראשון באקדמיה לעיצוב ואמנויות בצלאל, ולתואר שני בבצלאל ובשיתוף האוניברסיטה העברית. כעת הוא מכהן כראש המחלקה לצילום בבצלאל. 
עדיקא מאמץ את הצילום ככלי רב עוצמה לספר סיפור ולחשוב באופן ביקורתי. הוא מצלם חפצים שקושרים יחד את המציאות הפוליטית, האישית והחברתית שלו, ובעוד הוא לוכד פורטרטים של אנשים וחפצים דרך מבט ביקורתי ובוחן, הצילום של עדיקא משדר יופי וחושניות. עדיקא הציג תערוכות יחיד רבות בין היתר בגלריית ברוורמן, תל אביב, ישראל (2019); גלריה קלובנובה, ברנו, צכ׳יה (2017); מוזיאון מורדני, בולוניה, איטליה (2016); המוזיאון הלאומי לאמנות, ריגה (2014); The Open Lens Gallery at The Gershman Y, פילדלפיה, פנסילבניה (2012); ביתן הלנה רובנשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות, ישראל (2010). בנוסף, הוא השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות, עבודותיו נמצאות באוספים חשובים והוא זכה במספר פרסים יוקרתיים. 

מגזין 3 יפו: הי דוד מה שלומך בימים אלה?

ד.ע: בימים מוזרים אלו שלומי טוב בסה״כ – אני עובד חיוני מהבית :)
באקדמיה לאמנות בצלאל – בירושלים, אנחנו מלמדים מהבית. בין לבין ובתוך שגרת הזום, אני מקפיד לשמור על הwell being הנפשי והפיזי שלי.
הדינמיות של הדברים כפי שהיא באה לידי ביטוי – והמעבר החד מחיי שיגרה ומתכניות רבות שתוכננו מראש – למצב קיומי שונה ולוט בערפל, שמצריך הסתגרות, בידוד חברתי – והרגלים שונים, מצליחה לערער אצלי תובנות ישנות – ולעודד הרהורים אקסיסטנציאליים עמוקים ושטוחים.

מגזין 3 יפו: ספר לנו משהו על העבודות מהאוסף שאנחנו רואים כאן.

ד.ע: מדובר ב 6 עבודות, שישה תצלומים – שהם חלק מסדרה רחבה יותר, שנקראת ״Untitled, Non Place״ או בעברית: ״ללא שם, ללא מקום״. כצלם יוצר, וכמשוטט – אני פועל בשני צירים מקבילים, דרך התודעה והחיפוש המושכל – ובאמצעות האינטואיציה והרגש. כשאני ממיין תצלומים לתוך הסדרה ״ללא שם, ללא מקום״, אני מקפיד על תצלומים שנלקחו במקומות שונים בעולם – מתוך הניסיון לגלם ״ערכים סותרים״ בתוך התצלום – כפי שאני מבין אותם.
שתיים מתוך העבודות הפכו לאחרונה לפוסטרים שמגזין 3 פיזרו ברחבי שטוקהולם. אני מאוד נרגש ואני ממש מצפה ליום בו אבקר, לראשונה בחיי – בעיר! הייתה לי תכנית לבקר בקיץ הקרוב בשטוקהולם, אני מקווה שזה עוד יקרה.

מגזין 3 יפו: האם בהקשר של הימים האלה אתה חווה את העבודות באופן שונה?

ד.ע: מעניין לחשוב על העבודות האלה מחדש – ובתוך ההקשר הספציפי של התקופה והקורונה, כי באופן מידי, אני חווה – כמו כולם – שלילה זמנית של החירות לטייל ולטוס – התצלומים מדברים באופן ישיר על חוויית שיטוט שאינה מוגבלת בזמן – או במקום. המונדיאליות (העולמיות) של האירוע, הופכת מושגים כמו; מקום, זמן, ספציפיות.

מגזין 3 יפו: על מה אתה עובד עכשיו?

ד.ע: בימים אלו ממש מוצגת התערוכה שלי :״שוק שחור״ בגלריה במשכנה החדש של גלריה ברוורמן בתל-אביב-יפו. התערוכה נפתחה כ שבועיים-שלושה לפני שנאלצנו לסגר ולבידוד. עבדתי על התערוכה הזאת זמן רב, ואני מחכה שיפתחו שוב את הגלריה – כדי למצות את מהלך התצוגה ולסגור מעגל עם התכנים שמועלים דרך העבודות בתערוכה.
אני חושב שבימים אלו – אני בעיקר בונה מחשבות חדשות – לקראת עבודות חדשות. וחוץ מזה, אני מנהל יומן ריצה מצולם, שחלקים ממנו אני מעלה לחשבון האינסטגרם שלי: @dadika

מגזין 3 יפו: מחשבות על העתיד?

ד.ע: אני נמנע מלחשוב על העתיד – דווקא בימים אלו, כי נדמה לי שכל המחשבות מוטות לכיוונים דרמטיים והיסטריים. אני חושב שקיים כרגע בלבול מאוד גדול – שמתקיים דווקא לצד הרבה מאוד מידע לכאורה מדעי, לכאורה עובדתי – הרבה נתונים, הרבה סטטיסטיקה, הרבה גרפים ועקומות, דיווחים שוטפים שנמסרים באחוזים – זה אמור לתת תמונת מצב מהימנה ומדויקת. בפועל התמונה, כפי שהיא נרשמת אצלי, היא אבסטרקטית.
אני בשלב בו אני מעדיף שלא לתכנן תוכניות – אני מעדיף להתבונן ולקחת חלק יחסי במשחק. כבר נדמה, שיש חזרה לשגרה – או לפחות ניסיונות לחזור. אז אני ממקד את המחשבות בעתיד הקרוב – וחושב באופן חיובי ואופטימי.

אוהד מרומי (יליד 1967) חי ועובד בניו יורק, למד לתואר ראשון באקדמיה לעיצוב ואמנויות בצלאל, ולתואר שני בבית הספר לאמנויות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. מרומי הוא אמן רב תחומי הידוע בפסליו גדולי הממדים. עבודתו עוסקת בנושאים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים, ומשלבת אלמנטים מעולמות התאטרון והארכיטקטורה. עבודותיו הוצגו בתערוכות יחיד רבות, בין היתר במרכז לאמנות עכשווית, תל אביב, ישראל (2015); גלריית גורדון, תל אביב, ישראל (2013); גלריית Diet, מיאמי, פלורידה (2012); מוזיאון לאמנות עכשווית, PS1, ניו יורק (2006); מוזיאון תל אביב לאמנות, ישראל (1999); מוזיאון ישראל, ירושלים (1995). בנוסף, הוא השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות, עבודותיו נמצאות באוספים חשובים והוא זכה במספר פרסים יוקרתיים. 

מגזין 3 יפו: הי אוהד מה שלומך בימים אלה?

א.מ: אני בסדר. בחודש האחרון בעיקר ירד הרבה גשם והכל אפור ונראה כי מזג האוויר משפיע ישירות על מצב רוחי יותר מכל דבר אחר. לעבוד לבד בקצב שלי הוא דבר שאני מכיר היטב. בניגוד גמור, מבחוץ שומעים שירי ציפורים וסירנות אמבולנס; קצת פחות סירנות בשבוע האחרון.

מגזין 3 יפו: ספר לנו משהו על העבודה מהאוסף שאנחנו רואים כאן.

א.מ: היצירה הזו היא מלפני זמן מה. ניסיתי לחזור לפיסול פיגורטיבי אחרי שעשיתי בעיקר וידאו ומייצבים שבהם הקמתי סביבות למשחק והשתתפות פרפורמטיבית. האובייקטים דומים לאביזרי במה. יש כאן ערימה של בלוקים שיוצרים אד-הוק דימוי של דמות עם ציפור על כתפה. זה היגיון של משחק – הבלוקים הם פוטנציאליים והדימוי שהם יוצרים הוא חולף, טנטטיבי. אפשר להפיל את הדמות בכל עת, ולחזור לערימת לבנים. אני בודק מחדש את ערימת הבלוקים מימי הגן. כאשר העולם נוצר באמצעות מעשה המשחק. אני ׳עובד׳ כך כבר זמן מה.

מגזין 3 יפו: האם בהקשר של הימים האלה אתה חווה אותה באופן שונה?

א.מ: ובכן מוזיאונים וקופסאות לבנות אשר מאפשרות לי לעורר את חדר המשחקים מהגן סגורים כרגע. כך גם גני ילדים. לא בטוח איזה חללים אחרים מתגלים במקום.
בתי נינה, בת 9, עורכת מפגשי משחק במיינקראפט, עם חברתה, שם הן נפגשות מדי יום ובונות עיר, ומפטפטות על דברים אחרים בזמן שהן עובדות יחד.

מגזין 3 יפו: על מה אתה עובד עכשיו?

א.מ: אני עדיין עובד על בלוקים פיזיים. כעת אני עובד עם דפי מתכת והיצירה הופכת להיות קצת כמו תכשיט או שריון.

מגזין 3 יפו: מחשבות על העתיד?

א.מ: העתיד? יותר מדי משתנים.

מאיה אטון (ילידת 1974) חיה ועובדת בתל אביב, בעלת תואר ראשון ושני מהאקדמיה לעיצוב ואמנויות בצלאל. כיום היא מרצה בבית הספר לאמנות רב תחומית באקדמיה להנדסה ועיצוב שנקר. אטון היא אמנית רב תחומית העוסקת במגוון מדיות, ביניהן ציורי קיר, רישומים, הדפסים, אובייקטים פיסוליים, מן-המוכן ואמנות סאונד. באמצעותן היא עוסקת בהיסטוריה של תרבות פופלארית, במודרניות ובצמתים בהם משתלבים מיתוס, נרטיב ומדע. אטון הציגה בתערוכות יחיד רבות בין היתר בסדנת ההדפס ירושלים, ישראל (2019); המוזיאון היהודי לונדון, אנגליה (2018); מוזיאון חיפה לאמנות, ישראל (2017); מוזיאון תל אביב לאמנות, ישראל (2009); מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד, ישראל (2007). בנוסף, היא השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות, עבודותיה נמצאות באוספים חשובים והיא זכתה במספר פרסים יוקרתיים. 

מגזין 3 יפו: הי מאיה מה שלומך בימים אלה?

מ.א: הי, אני מניחה ששלומי בסדר

מגזין 3 יפו: ספרי לנו משהו על העבודה מהאוסף שאנחנו רואים כאן.

מ.א: הרישום הוא דיוקן עצמי עם גולגולת. הברקים מעל לראש הדמות לקוחים מהמערכת הפנימית של כלי הדם של המוח.
העבודה נוגעת בפריעת הגבולות בין הפנים לחוץ או ליתר דיוק בין פנים הגוף לפנים הבית. היא חלק מחיפוש נרחב אחר הנופים הפראיים של הסביבה הביתית, ואחר ההתכנות של גוף חדש שהוא מוטציה של החיבור בין הבית לגוף.

מגזין 3 יפו: האם בהקשר של הימים האלה את חווה אותה באופן שונה?

מ.א: העבודה היא חלק ממחשבה על השבר במערכת הגומלין בין הפנים לחוץ, ועל כך שהבית הוא המקום הפראי האחרון שנותר לנו כאשר הסביבה החיצונית ממושטרת וממשטרת. מצד אחד חווית הבידוד של ימים אלה נחוות כהמשך ישיר של המחשבה הזאת. מצד שני, המחשבה הזאת לוקחת בחשבון את פעולת ההתבודדות, הפניית הגב לחוץ, כפעולה חתרנית, אנטי ממסדית, אך בימים אלו, דווקא הפעולה של יציאה החוצה מצטיירת כפעולה חתרנית, אנטי ממסדית המסכנת גם את האני.

מגזין 3 יפו: על מה את עובדת עכשיו?

מ.א: הבידוד תפס אותי בשיאה של העבודה על התערוכה “הרים סולריים ולבבות שבורים” שתוכננה לסוף מאי במגזין III יפו, ולקח לי מספר ימים להוריד את קצב העבודה עד שהיא פסקה כמעט כליל.
אני מעסיקה את עצמי בפעולות קצרות, רישומים וצילומים במרחב הביתי. בעיקר תוך משחק עם המשפט CULTIVATING DOING NOTHING IMPORTANT שתוהה על הכלום, על מה חשוב ומה לא ובעיקר על האפשרות שניתנה לנו, שלפעמים היא בלתי נסבלת, לחוות כל יום במלאו.

מגזין 3 יפו: מחשבות על העתיד?

מ.א: ככל שעוברים הימים בתוך הסגר, מחלחלת אצלי ההבנה שהמציאות כפי הכרנו הולכת ומשתנה ודורשת בחינה מחדש של העתיד. זאת חוויה מפחידה של שינוי המפרקת כל תחושת יציבות חברתית, כלכלית ונפשית. מתקיים כרגע פער עצום בין העבר לעתיד, כך שאני משתדלת מאוד שלא לחשוב מעבר ליום אחד ומשתדלת לא להסיק מסקנות מהר מידי לגבי העתיד.

אלכסנדרה צוקרמן (ילידת 1981) חיה ועובדת בתל אביב, למדה לתואר ראשון באקדמיה לעיצוב ואמנויות בצלאל, וב-Stadelschule בפרנקפורט. צוקרמן יוצרת רישומים בצבע או בעפרון דק, עבודות עמלניות שעוסקות בייצוגים מסתוריים ואבסטרקטים, ללא רצון לתפוס מציאות חיצונית או נרטיב ספציפי. 
צוקרמן הציגה בתערוכות יחיד רבות בין היתר בגלריה נגא, תל אביב, ישראל (2020); Museum of Decorative Art and Design‬, ריגה, לטביה (2016); SABOT, קלוז’-נאפוקה, רומניה (2015). בנוסף, היא השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות, במוזיאון תל אביב לאמנות, ישראל (2020); מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה, ברעם, ישראל (2018); מגזין III מוזיאון לאמנות עכשווית, שטוקהולם, שוודיה (2014). כמו כן, עבודותיה נמצאות באוספים חשובים והיא זכתה במספר פרסים יוקרתיים לאורך השנים.

מגזין 3 יפו: הי אלכסנדרה מה שלומך בימים אלה?

א.צ: הי כרמית, אני מרגישה קצת כמו בסרט הזה עם ביל מוריי ״לקום אתמול בבוקר״, מתעוררים כל יום לאותו יום, עושים מה שצריך ומנסים לנוח בין לבין. אין הרבה מרווחים, אבל יש גם משהו נעים באינטנסיביות המשפחתית, ממלא אהבה.

מגזין 3 יפו: ספרי לנו משהו על העבודות מהאוסף שאנחנו רואים כאן.

א.צ: שתי העבודות הוצגו בתערוכת יחיד ״מה ראה הירח?״ בגלריה נגא בתל אביב ב2013, והן חלק מגוף גדול של עבודות שנעשו בטכניקה דומה של רישום.
בעבודה ״שני הרים עם מערה״ רואים נוף דומם עם מערה ועצים ערומים. הפתח השחור של המערה נמצא במרכז הציור והנוף מסביבו נפתח בצורת פרפר סימטרית. החור הנוסף בציור הוא הירח שמופיע מצד ימין, הירח הוא גם הלבן של הנייר כלומר ריק. למרות שהנוף נראה דמיוני אפשר לזהות בו את פארק המדרון ביפו, שגרתי ממש מעליו עם הגבעות הריקות והעצים הערומים בחורף.
בעבודה השנייה ״סערה״ רואים בתים ועצים מתעופפים בסערה, כמו הבית של דורותי מקנזס. המוטיב של הבית חוזר בעבודות שלי, הרבה פעמים החוץ בתוך הציורים מתקיים דרך הפנים (דרך חלון או פתח של דלת), במקרה של הרישום הזה החוץ יצא משליטה, הייתה לי עוד וורסיה של אותו רישום שכאילו ממוסגר בתוך חדר והסצינה של הסערה נראית דרך הדלת. ברישום הזה שלפנינו יש משהו יותר פרוע ומטריד, תחושה של סכנה.

מגזין 3 יפו: האם בהקשר של הימים האלה את חווה אותן באופן שונה?

א.צ: רק בשנה וחצי האחרונות אני עובדת בסטודיו מחוץ לבית. במשך שנים רבות העבודות נעשו על שולחן, כמה שולחנות מחוברים או על הקירות בתוך הבית. אהבתי לבלות הרבה זמן עם העבודות והייתי עסוקה ברישום מרבית הזמן. אהבתי שאין הפרדה, הדימויים כמו התגלגלו אחד לתוך השני וגם הבית הפיסי שלי והסביבה שבה גרתי ויצרתי היו חלק מעולם הדימויים.
משהו במצב הסגור הזה קיים בעבודות וכמעט בכולן מופיע בית, מעין מצב של חווית פנים וחוץ מבולבלת, כמו השתקפות אחד של השני.
במצב הנוכחי אני חושבת על היחסים האלה כי הכל נהיה פנים איכשהו.

מגזין 3 יפו: על מה את עובדת עכשיו?

א.צ: אני עובדת על סדרת עבודות חדשה, בסדרה זו אני מוותרת לגמרי על דימוי או נטייה לנרטיב שאפיינה עבודות קודמות שלי. העבודות הם רישומים של דוגמאות (פאטרנים) של רקמה שחוזרות על עצמן, ומצוירות על גבי גריד שגם אותו אני מציירת באופן ידני. אני מתעניינת בהפשטה שנוצרת דרך הדימויים האלו ובתנועה שהם יוצרים. העבודה על הרישומים מאוד איטית ונמשכת מספר שבועות לכל רישום, למרות הזמן הרב הדרוש להשלמתם חווית ההתבוננות בהם מייצרת מרחב ושקט.

מגזין 3 יפו: מחשבות על העתיד?

א.צ: הייתה אמורה להיפתח לי תערוכת יחיד בגלריה נגא במאי, חיכיתי לה המון זמן. עכשיו כשהכל נדחה הדברים והזמן מקבלים משמעות אחרת. אני רק מקווה שבקרוב זה יהיה מאחורינו ונרגיש שוב חופשיים ומוגנים.

איתן בן משה (יליד 1971) חי ועובד בתל אביב, למד לתואר ראשון בבית הספר לאמנות קלישר, ולתואר שני באקדמיה לעיצוב ואמנויות בצלאל. כיום הוא מרצה בבצלאל ובאקדמיה להנדסה ועיצוב שנקר. 
בן-משה הוא אמן רב תחומי העוסק בפיסול, מיצב, מדיה דיגיטלית ווידאו. בעבודותיו הוא מלחים זה לזה גופים שונים ליצירת אובייקטים מורכבים, ובהתאם מייצר שילובים ומיזוגים בין הקשרים תרבותיים מקומיים. בן-משה הציג בתערוכות יחיד רבות בין היתר במוזיאון הרצליה, ישראל (2019); גלריה אלון שגב, תל אביב, ישראל (2017); גלריה זירו, קליין וקומה, לונדון, אנגליה (2013); פסטיבל Deptford X, לונדון, אנגליה (2011); יריד האמנות Freize, לונדון, אנגליה (2010). בנוסף, הוא השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות, עבודותיו נמצאות באוספים חשובים והוא זכה במספר פרסים יוקרתיים.

מגזין 3 יפו: היי איתן, מה שלומך בימים אלה?

א.ב: נע בין תחושות של שלווה קוסמית לבין חרדה קיומית.

מגזין 3 יפו: ספר לנו משהו על העבודה שלך מאוסף מגזין III שאנחנו רואים כאן.

א.ב: ״נעליים לבנות״ זאת עבודה שהוצגה ב2017 בתערוכה בשם ״לב לבקן״, בגלריית אלון שגב. כל הסדרה עסקה במצבים שונים של קריסה שקפאה בזמן, וסוג של עולם חדש שהתגבש תוך כדי כך. בעבודות יש ריבוי שכבות מונחות בקופסאות אלומיניום, בתוכן אלמנטים שונים מזכוכית, חפצים שאספתי והדפסות תלת מימד. בין השכבות סוגים שונים של תאורת לד שמאירה דרך השכבות, משתקפת דרך החפצים השקופים ונחסמת ע”י אחרים.
״נעליים לבנות״ קשורה למראה שאני רואה הרבה בשכונה שאני גר (שפירא). כמי אוהב להציץ דרך חלונות של זרים, יוצא לי להעיף מבט אל תוך חלונות של דירות קרקע קטנות של פליטים שחיים בשכונה. לפעמים המקום דל ופשוט, אבל כמעט תמיד יש איזה זוג נעליים בוהק וחדש שמוצב במקום נראה לעיין. זוג אחד כזה, לבן, נשאר לי בזיכרון. חיפשתי הרבה בחנויות בתחנה המרכזית את הזוג שמופיע בעבודה. רציתי זוג שלא מזוהה עם מותג או סגנון מסוים. כמו ברוב העבודות שעשיתי, אני מעדיף שלא יהיה ניתן לזהות זמן ומקום מסוימים. הקונקרטיות צריכה להיות פנימית לעבודה ולא חיצונית.

מגזין 3 יפו: האם בהקשר של הימים האלה אתה חווה את העבודה באופן שונה?

א.ב: החשיפה של השבריריות בקיום שלנו ובמבנים החברתיים והאנושיים היא ודאי מהותית לעבודה הזאת ולסדרה כולה. ובימים אלה היא נוכחת בצורה קיצונית עד כדי בלתי נסבלות.

מגזין 3 יפו: על מה אתה עובד עכשיו?

א.ב: טוב, הכל קצת התהפך כי הייתי אמור לסיים עבודות לקראת תערוכה בחודש הבא בחלל אמנות בשם Blake & Vargas בברלין. כרגע הכל מוקפא, אז אני עובד על כל מיני רעיונות חדשים וקצת דברים שדחיתי המון זמן. השבוע בעיקר ישבתי עם עורך אפטראפקט על גרסה באיכות גבוהה יותר של וידאו מ2016/ FLYBLACKS. אז הנה הגרסה הקודמת באורך מלא: FLYBLACKS
אני מאמין שיש בה גם מרוח הימים האלה.

מגזין 3 יפו: מחשבות על העתיד?

א.ב: שומר אותן לעצמי כרגע