נחום טבת (יליד 1946) חי ועובד בתל אביב. טבת הינו אמן מושגי שעוסק במסורות של מינימליזם ובאוהאוס. הוא יוצר פסלים ומייצבים שמבוססים על צורות מחיי היום יום ומאורגנים במערך צורני מורכב, הנראה שונה מכל זווית. בעבודותיו מייצר חוויה פיסית ובוחן את היחס שבין עבודת האמנות לבין הצופה. טבת כיהן כפרופ׳ באקדמיה לעיצוב ואמנויות בצלאל, שם הקים וניהל את המסלול ללימודי המשך ואת התוכנית לתואר שני. במשך יותר מ-40 שנה עבודותיו מוצגות בתערוכות יחיד רבות בין היתר בבית לאמנות, צ’סקה בודייוביצה, צ׳כיה (2018); גלריית Kristof De Clercq, גנט, בלגיה (2018); מוזיאון Sztuki, לודז’, פולין (2017); ביאנלה לודז׳, פולין (2010); מוזיאון לאמנות בת זמננו ברומא, איטליה (2008); מוזיאון ישראל, ירושלים (2007). בנוסף, הוא השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות, עבודותיו נמצאות באוספים חשובים והוא זכה במספר פרסים יוקרתיים.
מגזין 3 יפו: היי נחום, מה שלומך בימים אלה?
נ.ט: בסדר גמור, נהנה בסטודיו.
מגזין 3 יפו: ספר לנו משהו על העבודה מהאוסף שאנחנו רואים כאן (ללא כותרת, 1995-1996).
נ.ט: זו עבודה שאני מאוד מחשיב בביוגרפיה האמנותית שלי, במהלך העבודה עליה התגבשו רעיונות שהובילו לסדרה גדולה של מיצבים, סדרה שהוצגה בשלמותה במוזיאון ישראל ב2007 (אוצרת שרית שפירא ז״ל).
עד העבודה הזאת, כל פסלי הרצפה שלי החל משנות השמונים, התחילו מאלמנט מרכזי, שממנו התפתחה תנועה סיבובית-ספירלית חזקה “שהעיפה ופיזרה” אלמנטים בחלל. וכאן, לראשונה, אין מרכז אחד, יש בה הרבה התרחשויות נפרדות שמתרחשות בו-זמנית, כמעט מתחרות זו בזו. זו גם העבודה הראשונה שלי שנשענת על גריד בחלל נתון, וממלאת אותו.
מהלך נוסף, חדש בעבודה הזאת, היא הצפיפות והשימוש האינטנסיבי באלמנטים דמויי מחיצות, קירות שתוחמים. מקטעים בעבודה ,שאני חושב עליהם כמו על “CUT” בקולנוע, רצפים שנחתכים, שמוחקים ומסתירים. אתה לא יכול לראות את העבודה כמכלול, או להקיף אותה במבט. המקטעים הם מערכים של אובייקטים שבניתי ידנית, יש בחלקם חושניות ואינטימית, שמזמינה להתקרב, כמעט למשש, ונוצר פער בין ראיה מקרוב ומרחק. קנה המידה גם הוא לא אחיד, ונדמה לי שיש תחושה של רציונל שמושך לקרוא ולהבין, ומתח בין רציונליות למקריות, ערבוב של מסורות של הפשטה מודרניסטית ודימויים נרטיביים, כמו שיטות שנכנס בהן וירוס והן משתבשות. ועוד עניין שהוא חידוש בעבודה הזאת הוא, שאין בה שום בורג או דבק שמחזיק דברים יחד, זה הפוך מפסלים קודמים שהיה בהם ריחוף, שלא התחשבו בגרביטציה, פה יש מין קבלה, כמעט כניעה, הדברים פשוט מונחים על הרצפה זה ליד זה, זה על זה, או נשענים, מכה קטנה, והכל קורס, עם כל ההתייחסויות למסורות של פיסול מודרניסטי, עם הלובן הנקי והפונקציונליות מהבאוהאוס והקיבוץ.
התחלתי אותה ב-1995, הייתה לי תחושה שמיציתי את סדרת הפסלים הקודמת (“שעורי ציור”) וחיפשתי איך להמשיך. סגרתי את הדלתות של הסטודיו ולא הראיתי לאף אחד כלום במשך כמעט שנתיים, והעבודה צמחה באיטיות, באופן אורגני, היא לא התפתחה מתוכנית ,או מרישומי הכנה, זה היה עקרוני בשבילי, דבר הוביל לדבר.דיוויד נוימן הגיע לסטודיו, עם שרית שפירא ז״ל, כשהעבודה הייתה כמעט גמורה, ואחרי שבוע הוא צלצל והזמין את העבודה לתערוכה, שנקראה ״Painting: the extended field״ תערוכה עם רשימת משתתפים ‘הוליוודית’: Paul McCarthy, Luc Tuymans, Jessica Stockholder, Imi Knoebel ואחרים, באמת, תערוכה נהדרת. הוא רכש את העבודה לאוסף מהתערוכה.
מגזין 3 יפו: האם בהקשר של הימים האלה אתה חווה את העבודה באופן שונה?
נ.ט: עוד משנות השמונים הייתה בעבודה שלי סוג של התנגדות לצילום, לדימוי סנפ-שוט יחיד ״שמראה״ פסל. כבר אז, ובטח בשנות התשעים, הייתי עסוק ביצירת חוויה פיזית, גופנית-חושית, כמעט מישושית כמהלך של קריאת העבודה, והיה לי חשוב הזמן שנדרש כדי לחוות את העבודות שלי. כיום ההתנגדות הזו רלוונטיות בעיני אפילו יותר, כשאנחנו רואים אמנות וחווים הכל דרך מסכים.
מגזין 3 יפו: על מה אתה עובד עכשיו?
נ.ט: התחלתי סדרה של עבודות, שונות במשהו מעבודות קודמות. בעבר הייתה לי סדרה של פסלים שנקראו ״שיעורי ציור״ שהתייחסה ליחסים שבין ציור ופיסול. העבודות האחרונות חוזרות לעיסוק הזה.אני מתחיל מצירופים של משטחי דיקט מצוירים על הרצפה, ייצוגים של נוסחי ציור שירדו מהקיר. הציורים האלה משמשים כבמה שעליה אני מציב אובייקטים, למשל ספסל, כיסא, סירה וכו’ בהמשך, כל זה מטפס מהרצפה אל הקיר. ואז האובייקטים “עומדים” על הקיר ויוצרים מצב שכאילו הרצפה התקפלה אל הקיר. זה מהלך שהופיע בדרכים שונות גם בעבודות קודמות, אבל פה הוא ממש בלב העניין, אני אוהב הרפתקאות כאלה, כשלא ברור לאן כל זה מוביל.
מגזין 3 יפו: מחשבות על העתיד?
נ.ט: אני מופתע לכמה כיוונים נוספים אפשר לקחת את הפרויקט המתמשך שלי, יש לי הרבה רעיונות ואני נכנס לדברים שחדשים לי ועובד בהתלהבות ובשמחה. במובן הזה, כל מיני תערוכות בחו”ל שהתבטלו, נותנות איזה מרווח נשימה וגם מעוררות מחשבות על עבודה בסטודיו כשה״סיסטם״ משותק. שזה בעצם המצב הכי נקי בסופו של דבר של “לעשות אמנות”.
