דוד עדיקא (יליד 1970) חי ועובד בתל אביב, למד לתואר ראשון באקדמיה לעיצוב ואמנויות בצלאל, ולתואר שני בבצלאל ובשיתוף האוניברסיטה העברית. כעת הוא מכהן כראש המחלקה לצילום בבצלאל.
עדיקא מאמץ את הצילום ככלי רב עוצמה לספר סיפור ולחשוב באופן ביקורתי. הוא מצלם חפצים שקושרים יחד את המציאות הפוליטית, האישית והחברתית שלו, ובעוד הוא לוכד פורטרטים של אנשים וחפצים דרך מבט ביקורתי ובוחן, הצילום של עדיקא משדר יופי וחושניות. עדיקא הציג תערוכות יחיד רבות בין היתר בגלריית ברוורמן, תל אביב, ישראל (2019); גלריה קלובנובה, ברנו, צכ׳יה (2017); מוזיאון מורדני, בולוניה, איטליה (2016); המוזיאון הלאומי לאמנות, ריגה (2014); The Open Lens Gallery at The Gershman Y, פילדלפיה, פנסילבניה (2012); ביתן הלנה רובנשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות, ישראל (2010). בנוסף, הוא השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות, עבודותיו נמצאות באוספים חשובים והוא זכה במספר פרסים יוקרתיים.
מגזין 3 יפו: הי דוד מה שלומך בימים אלה?
ד.ע: בימים מוזרים אלו שלומי טוב בסה״כ – אני עובד חיוני מהבית :)
באקדמיה לאמנות בצלאל – בירושלים, אנחנו מלמדים מהבית. בין לבין ובתוך שגרת הזום, אני מקפיד לשמור על הwell being הנפשי והפיזי שלי.
הדינמיות של הדברים כפי שהיא באה לידי ביטוי – והמעבר החד מחיי שיגרה ומתכניות רבות שתוכננו מראש – למצב קיומי שונה ולוט בערפל, שמצריך הסתגרות, בידוד חברתי – והרגלים שונים, מצליחה לערער אצלי תובנות ישנות – ולעודד הרהורים אקסיסטנציאליים עמוקים ושטוחים.
מגזין 3 יפו: ספר לנו משהו על העבודות מהאוסף שאנחנו רואים כאן.
ד.ע: מדובר ב 6 עבודות, שישה תצלומים – שהם חלק מסדרה רחבה יותר, שנקראת ״Untitled, Non Place״ או בעברית: ״ללא שם, ללא מקום״. כצלם יוצר, וכמשוטט – אני פועל בשני צירים מקבילים, דרך התודעה והחיפוש המושכל – ובאמצעות האינטואיציה והרגש. כשאני ממיין תצלומים לתוך הסדרה ״ללא שם, ללא מקום״, אני מקפיד על תצלומים שנלקחו במקומות שונים בעולם – מתוך הניסיון לגלם ״ערכים סותרים״ בתוך התצלום – כפי שאני מבין אותם.
שתיים מתוך העבודות הפכו לאחרונה לפוסטרים שמגזין 3 פיזרו ברחבי שטוקהולם. אני מאוד נרגש ואני ממש מצפה ליום בו אבקר, לראשונה בחיי – בעיר! הייתה לי תכנית לבקר בקיץ הקרוב בשטוקהולם, אני מקווה שזה עוד יקרה.
מגזין 3 יפו: האם בהקשר של הימים האלה אתה חווה את העבודות באופן שונה?
ד.ע: מעניין לחשוב על העבודות האלה מחדש – ובתוך ההקשר הספציפי של התקופה והקורונה, כי באופן מידי, אני חווה – כמו כולם – שלילה זמנית של החירות לטייל ולטוס – התצלומים מדברים באופן ישיר על חוויית שיטוט שאינה מוגבלת בזמן – או במקום. המונדיאליות (העולמיות) של האירוע, הופכת מושגים כמו; מקום, זמן, ספציפיות.
מגזין 3 יפו: על מה אתה עובד עכשיו?
ד.ע: בימים אלו ממש מוצגת התערוכה שלי :״שוק שחור״ בגלריה במשכנה החדש של גלריה ברוורמן בתל-אביב-יפו. התערוכה נפתחה כ שבועיים-שלושה לפני שנאלצנו לסגר ולבידוד. עבדתי על התערוכה הזאת זמן רב, ואני מחכה שיפתחו שוב את הגלריה – כדי למצות את מהלך התצוגה ולסגור מעגל עם התכנים שמועלים דרך העבודות בתערוכה.
אני חושב שבימים אלו – אני בעיקר בונה מחשבות חדשות – לקראת עבודות חדשות. וחוץ מזה, אני מנהל יומן ריצה מצולם, שחלקים ממנו אני מעלה לחשבון האינסטגרם שלי: @dadika
מגזין 3 יפו: מחשבות על העתיד?
ד.ע: אני נמנע מלחשוב על העתיד – דווקא בימים אלו, כי נדמה לי שכל המחשבות מוטות לכיוונים דרמטיים והיסטריים. אני חושב שקיים כרגע בלבול מאוד גדול – שמתקיים דווקא לצד הרבה מאוד מידע לכאורה מדעי, לכאורה עובדתי – הרבה נתונים, הרבה סטטיסטיקה, הרבה גרפים ועקומות, דיווחים שוטפים שנמסרים באחוזים – זה אמור לתת תמונת מצב מהימנה ומדויקת. בפועל התמונה, כפי שהיא נרשמת אצלי, היא אבסטרקטית.
אני בשלב בו אני מעדיף שלא לתכנן תוכניות – אני מעדיף להתבונן ולקחת חלק יחסי במשחק. כבר נדמה, שיש חזרה לשגרה – או לפחות ניסיונות לחזור. אז אני ממקד את המחשבות בעתיד הקרוב – וחושב באופן חיובי ואופטימי.
