אוהד מרומי (יליד 1967) חי ועובד בניו יורק, למד לתואר ראשון באקדמיה לעיצוב ואמנויות בצלאל, ולתואר שני בבית הספר לאמנויות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. מרומי הוא אמן רב תחומי הידוע בפסליו גדולי הממדים. עבודתו עוסקת בנושאים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים, ומשלבת אלמנטים מעולמות התאטרון והארכיטקטורה. עבודותיו הוצגו בתערוכות יחיד רבות, בין היתר במרכז לאמנות עכשווית, תל אביב, ישראל (2015); גלריית גורדון, תל אביב, ישראל (2013); גלריית Diet, מיאמי, פלורידה (2012); מוזיאון לאמנות עכשווית, PS1, ניו יורק (2006); מוזיאון תל אביב לאמנות, ישראל (1999); מוזיאון ישראל, ירושלים (1995). בנוסף, הוא השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות, עבודותיו נמצאות באוספים חשובים והוא זכה במספר פרסים יוקרתיים.
מגזין 3 יפו: הי אוהד מה שלומך בימים אלה?
א.מ: אני בסדר. בחודש האחרון בעיקר ירד הרבה גשם והכל אפור ונראה כי מזג האוויר משפיע ישירות על מצב רוחי יותר מכל דבר אחר. לעבוד לבד בקצב שלי הוא דבר שאני מכיר היטב. בניגוד גמור, מבחוץ שומעים שירי ציפורים וסירנות אמבולנס; קצת פחות סירנות בשבוע האחרון.
מגזין 3 יפו: ספר לנו משהו על העבודה מהאוסף שאנחנו רואים כאן.
א.מ: היצירה הזו היא מלפני זמן מה. ניסיתי לחזור לפיסול פיגורטיבי אחרי שעשיתי בעיקר וידאו ומייצבים שבהם הקמתי סביבות למשחק והשתתפות פרפורמטיבית. האובייקטים דומים לאביזרי במה. יש כאן ערימה של בלוקים שיוצרים אד-הוק דימוי של דמות עם ציפור על כתפה. זה היגיון של משחק – הבלוקים הם פוטנציאליים והדימוי שהם יוצרים הוא חולף, טנטטיבי. אפשר להפיל את הדמות בכל עת, ולחזור לערימת לבנים. אני בודק מחדש את ערימת הבלוקים מימי הגן. כאשר העולם נוצר באמצעות מעשה המשחק. אני ׳עובד׳ כך כבר זמן מה.
מגזין 3 יפו: האם בהקשר של הימים האלה אתה חווה אותה באופן שונה?
א.מ: ובכן מוזיאונים וקופסאות לבנות אשר מאפשרות לי לעורר את חדר המשחקים מהגן סגורים כרגע. כך גם גני ילדים. לא בטוח איזה חללים אחרים מתגלים במקום.
בתי נינה, בת 9, עורכת מפגשי משחק במיינקראפט, עם חברתה, שם הן נפגשות מדי יום ובונות עיר, ומפטפטות על דברים אחרים בזמן שהן עובדות יחד.
מגזין 3 יפו: על מה אתה עובד עכשיו?
א.מ: אני עדיין עובד על בלוקים פיזיים. כעת אני עובד עם דפי מתכת והיצירה הופכת להיות קצת כמו תכשיט או שריון.
מגזין 3 יפו: מחשבות על העתיד?
א.מ: העתיד? יותר מדי משתנים.
